מצאתי את הפינה שלי!

ככל שאני נמצאת יותר שנים בתהליך התשובה, אני מרגישה את הצורך בייחוד של הזרם הזה בכל תחומי החיים. בהתחלה, כשרק ניסיתי להבין את מפת המגזר הדתי לגווניו, לא ממש הבנתי למה צריך כל כך הרבה זרמים. הרי כולנו מאמינים באלוקי היהודים ובתורת משה, כולנו שומרים מצוות – אז למה צריך כל כך הרבה בתי כנסת, מנהגים שונים ונוסחים? הרי כל אלה רק מפרידים בינינו במקום לאחד.

נכון שיש מנהגים מבית שנהגו בגולה, אבל עכשיו כשכלנו יחד בארץ המובטחת, לא הגיע הזמן לשחרר? אולי לאחד נוסחים לנוסח ארצישראלי? אולי לוותר על כמה מנהגים למען האחדות?

הרבה זמן קיננו בי הספקות וחוסר הסובלנות להפרדות, כאלה שנראו לי ממש מיותרים ואפילו מזיקים לנו כעם. אבל עם הזמן, כשהתבקשתי לבחור לעצמי את הנוסח, את המנהגים שלא קיבלתי מבית אבי, למצוא לעצמי קהילה התואמת את רוחי, למצוא מוסדות חינוך שיכילו את ילדיי – הבנתי שהצורך בהפרדה הוא לא בכדי.

ההפרדות הללו תפקידן לעזור לך לדייק בדרך עבודת השם שלך. הן כמו העדפה על איזה מזרן נוח לך יותר לישון – קשה/רך/ עבה/ קינג סייז? בחירת המזרן היא לא לעודד את תאוות השינה, אלא לעזור לך לגרום לשינה להיות יעילה מספיק, כך שנצבור כוחות באופן אופטימלי להתנהלות של שעות הערות שלנו.

לכל אחד יש את המצע המתאים והמדויק כדי לעבוד את הבורא ולקיים מצוות. החיים זה לא שחור לבן וגם לתורה יש שבעים פנים. בצורה מופלאה, הדבר אינו סותר את אחדותו של הקדוש ברוך הוא. על זה אין עוררין. השיח היחידי הוא ,איך להגיע אליו. ולזה, תודה לא-ל, יש שבילים והסתעפויות רבות.

מאמרים נוספים בנושא:

לא הדוברת של היהדות

יהדות על רגל אחת

המהות של היהדות

תגיד, הדתיים נהנים בכלל?

אין דבר גדול מזה!

מעגל היויו

האיש שחתר אל חופי האמת

זה הרבה יותר פשוט

תאפשרו לעצמכם!

אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם!

הרפו ודעו

בתור אחת שהייתה צריכה קודם להתוודע למבחר הזרמים הקיימים כדי לבחור את השביל הטוב לנשמה שלי, להבין את ההבדלים ביניהם ולנסות לדחוק את עצמה איכשהו לנעליים שלא היו בדיוק בגדול שלה, וגם לא בסגנון, הייתי אומרת שעד עכשיו הצלחתי לא רע.

נכון, זה לא היה שיא הדיוק, אבל מצאתי את הנישה שלי ואת המקום שייתן לי לחיות בשקט, בלי התערבויות וחטטנות יתר.

הילדים ממשיכים לגדול והם מציבים אותי כל פעם מחדש בצורך להיות מדויקת יותר ויותר. פתאום, החברה שמסביב נהיית הרבה יותר משמעותית ומשפיעה כשהילד שלך בגיל ההתבגרות. עד עכשיו שלחנו את הבנות לבית ספר מרוחק אבל טוב. שילמתי הון עתק על הסעות, אבל בזה סגרתי את הפינה. עכשיו, אני עומדת נקודת דרך חדשה, כשבני עומד לעלות לכיתה א' ואני מרגישה את הצורך הבהול למצוא לו את המקום המתאים לו ללמוד בו. הרי השנים הרכות הללו כל כך חשובות לחינוך, כל שכן לבנים, אז איך זה ייתכן שאין אף בית ספר שהוא ממש מתאים ברדיוס של שלושים קילומטר בסביבה? וגם אלה שיש לא נותנים לי את המענה שאני מבקשת. ומה עם בתי שעוד שנה תעלה בעזרת השם לאולפנה? איפה אשים אותה? הרי הילדים הללו מתווים דרך לאחים שלהם, בדרך כלל, לכן ההחלטה היא כל כך לא פשוטה.

בנוסף, אין מה לעשות שילדים של חוזרים בתשובה הם 'לא כמו כולם'. נכון שהם גדלו בבית דתי, אבל זה שלהורים שלהם אין זיכרונות ילדות הקשורים למצוות, או העובדה שהם כל הזמן ממשיכים לחפש ולהתגבש, שום דבר אצלם לא ממש מוחלט או סגור, והם משתנים מול העיניים של הילדים ולא מוסיפים לביטחונם.

כשהם קטנים, זה עוד עובר בקלות, הם לא ממש שמים לב לניואנסים. אבל מגיל עשר ואילך, אי אפשר כבר לעבוד עליהם, במיוחד לא על החכמים שרואים כל דבר וגם דואגים להפגיש אותך כל הזמן מול המראה המשקיפה את חוסר ההחלטיות. שוב ושוב, הם מוכיחים אותנו ואנחנו נאלמים דום ללא תשובות. אי אפשר לקמט את האמת, רק בתנאי שהיא מעוגנת בתוך השבילים שקבעו לנו חז"ל וגדולי הדורות.

אז לא בטוח שהפרדות זה דבר טוב, אבל כנראה שזה דבר נחוץ.

כולי תקווה שנזכה, גם החוזרים בתשובה, למצוא את מקומנו בעולם, למעננו, למען הדור הבא וגם למענו יתברך.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com