מצוות ביכורים – פרשת השבוע כי תבוא
פרשת השבוע כי תבוא - התפיסה המלווה את מצוות הביכורים אומרת שכל כולה לא באה אלא כדי להודות לקב"ה על היבולים שניתנו לעם ישראל.
פרשת כי תבוא
התפיסה המלווה את מצוות הביכורים אומרת, שכל כולה לא באה אלא כדי להודות לקב"ה על היבולים שניתנו לעם ישראל, ו"כי הפירות ויתר כל הטובות מאיתו יבואו" (ספר החינוך). אולם עיון בפרשת ביכורים יצביע על הבנה אחרת, נוספת: מטרת הבאת הביכורים היא להודות לקב"ה על שנתן לנו ארץ ועל שהביא אותנו אליה, להודות לקב"ה על שאנחנו נמצאים בתוכה, חיים בה ועובדים את אדמתה ונהנים מפירותיה.
כבר בתחילת הפרשה נאמר משפט, שאין כדוגמתו אף לא באחת מן המצוות התלויות בארץ. במצוות "שמיטה" נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה), במצוות "חלה" נאמר: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו), במצוות "ערלה" נאמר: "וכי תבואו אל הארץ" (ויקרא יט). אולם במצוות הביכורים נאמר: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירישתה וישבת בה" (דברים כו). מודגשת כאן ביאת הארץ, נתינתה לעם ישראל, הנחלתה, הורשתה והישיבה בה. אומנם בפרשת "המלכת המלך" נאמר משפט דומה: כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירישתה וישבתה בה" (שם יז) – אולם חסרה בה מילה משמעותית אחת: "נחלה", ומכאן שמטרת מצוות הביכורים קשורה קשר אמיץ בירושת הארץ ובקבלתה כנחלה.
המלים: ארץ, נתינה, ביאה ושבועת ה' – חוזרות בפרשה זו פעמים אחדות: "אשר תביא מארצך", "אשר ה' אלוקיך נותן לך", "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", "אשר נתת לי" וכדומה. מילים אלו משמשות כמילים מנחות בפרשה ואומרות, כי מצוות הביכורים, למרות שהיא תלויה בהבאת פירות למקדש, ואף שהיא גורמת שיתברכו פירות האילן – אין היא מביעה תודה אך ורק על היבולים החקלאיים, אלא גם, ואולי בעיקר, על הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לעמנו. זאת ועוד: כאשר החקלאי מביא את הביכורים, הוא מתייצב לפני הכהן עם הטנא בידיו וקורא שתי קריאות. בראשונה הוא אומר: "הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". בקריאה השניה הוא אומר: "ארמי אובד אבי". ותמוה הדבר, שהרי בקריאה הראשונה אין כל התייחסות לפירות וליבולים או לתנובת הארץ, אך יש בה הצהרה, שהוא, החקלאי המביא את הביכורים, בא לארץ המובטחת, שהובטחה לאבות האומה.
אם היתה המטרה, להודות לה' אך ורק על היבולים שהשדות הניבו לחלקאי הזה, היינו מצפים להכרזה מעין: "הגדתי היום לה' אלוקיך, כי הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי" – אומנם אחר כך הוא אומר "ארמי אובד אבי". הכרזה זו כפי שהיא לפנינו, מדברת בעד עצמה ומצביעה על מטרתה העיקרית של מצוות הביכורים.
"מקרא ביכורים" – לאחר שהכהן לוקח את הטנא עם הפרי מידיו של החלקאי ומניחו לפני מזבח ה', פותח זה בקריאה השניה: "ארמי אובד אבי". תחילה הוא מספר על לבן הארמי, שרצה לאבד את יעקב אבינו, שהתגורר אצלו עשרים ושתיים שנים, לאחר מכן הוא מספר על ירידת יעקב למצרים, על תרבות בני ישראל בה, על הסבל הנורא שעבר עליהם שם, עד שהקב"ה הוציאם "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", ועל שהביאם אל המקום הזה ונתן להם "את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
שני סיפורים אלה תמוהים בצירופם אל הגשת הטנא, המכיל פרי ביכורים. מה הקשר בין סיבלו של יעקב וסיבלם של בני ישראל בארץ מצרים לעמל כפיו של חקלאי זה, היושב על אדמתו ומעלה את ביכוריו לירושלים? אם מטרת הביכורים היא להודות לקב"ה על היבולים הטובים שהאדמה הניבה, אין מקום לשני סיפורים הסטוריים אלה. אולם לאור האמור לעיל – על דבר המטרה הנוספת ואולי העיקרית של המצווה – יש ויש! שני סיפורים אלה מצביעים על סיבלם של בני ישראל בגולה, על היותם משועבדים ל"מארחיהם" הזרים, על היותם מוכים ומעונים ועל היותם נתונים לסכנת מוות. יעקב סבל כך בהיותו אצל לבן, ובני ישראל סבלו כך בהיותם במצרים. אולם כאן, בארץ ישראל, בהיותנו יושבים על אדמתנו ונהנים מעמל כפינו, אין אנו נתונים יותר למשיסה ולסכנה. עם ישראל מתאים לאדמתו, וזו מאירה לו פנים ומעניקה לו חלב, דבש ויבולים מבורכים. הניגוד – שבין גולה חשוכה ומאיימת לבין ארץ טובה הנותנת את פירותיה – הוא שמהווה תוכן לקריאה זו.
שני הסיפורים מהווים ביטוי לשלילת הגלות, ואילו הבאת הביכורים נועדה להודות לקב"ה על היותנו בארץ הטובה. מדברים אלה ניתן להבין מדוע מביאים ביכורים משבעת המינים, מכיון רק בפירות אלה שארץ ישראל נשתבחה בהם, יכולים ליצגה בטנא ולבטא את ייחודה, ואם "ביכורים" באים לבטא את ארץ ישראל – חייבים הם להכיל אך ורק פירות מייצגים אלה.
הנאום בטקס סיום הלמידה
"הסכת ושמע ישראל – היום הזה נהיית לעם" (דברים כז)
לאחר הפרשה, המפרטת את הוראותיו של משה רבנו לבני ישראל אודות הערמת גל אבנים ובניית מזבח בהר עיבל, ולפני הפרשה, המפרטת את הוראותיו בדבר טקס הברכה והקלל על הר גריזים והר עיבל – נמצאים שני פסוקים אלה: "וידבר משה והכהנים הלווים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך. ושמעת בקול ה' אלוקיך, ועשית את כל מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום". בקטע זה נאמר לעם, שעליו לציית ולשמוע בקול ה', והנימוק: היום הזה נהיית לעם!". וישאלו ישראל: וכי רק עתה, בתום ארבעים שנות נדודים במדבר נעשנו עם ישראל לעם? ומה ל"בשורה" זו דווקא עתה סמוך לכניסתנו ארצה? האם לא נצטווינו, פעמים רבות קודם לכן, לשמוע בקול ה' ולעשות את חוקיו ומצוותיו?
עיון בשיר השירים (רבה) ובאירוע המסופר שם, יאפשר לפתור חלק מן הבעיה. שם מסופר: בשלהי השמד (סיום הגזרות) נתכנסו רבותינו לאושא, ואלו הם: ר' יהודה, ר' נחמיה, ר' מאיר, ר' יוסי, ר' שמעון בר יוחאי, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ורבי אליעזר בן יעקב. שלחו אצל זקני הגליל ואמרו, כל מי שהוא למד (מלומד) – יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד – יבוא וילמד. נתכנסו ועשו כל צרכיהם. כיון שהגיע זמנם להיפטר אמרו: מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחים אותו ריקם? חלקו כבוד לר' יהודה שהיה בן עיר, ולא שהיה גדול מהם בתורה, אלא מקומו של אדם הוא מכבדו. נכנס ר' יהודה ודרש, לאחר מכן נכנס ר' אליעזר בן יעקב ודרש: 'וידבר משה והכהנים הלויים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם' – וכי היום קיבלו את התורה? והלא כבר ארבעים שנה קיבלו את התורה, ואת אמרת 'היום הזה'? אלא שעניין זה בא ללמדנו, כיון ששנה להם משה את התורה וקיבלוה בסבר פנים יפות – העלה להם הכתוב, כאילו קיבלו אותה היום מהר סיני, לכן נאמר: 'היום הזה נהיית לעם', ואתם – אחינו בני אושא, שקיבלתם רבותינו בסבר פנים יפות – על אחת כמה וכמה.
ב"מסיבת סיום" זו, שמתקיימת באושא בתום תקופת הלימודים, דורש רבי אליעזר בן יעקב בשבחה של האכסניה ותומך את דבריו בשני הפסוקים שבפרשתנו. יש להניח, שהמשמעות וההבנה לדברים אלה הם: אם עם ישראל זכה – בסוף ימיו של משה – למחמאה הגדולה: "היום הזה נהיית לעם", רק משום שהתמיד בלימודיו וקיבל את התורה בעין יפה ובנפש חפצה, מבלי שנאלץ לשמש את רבותיו ולספק להם את צרכיהם – על אחת כמה וכמה תושבי אושא, שבנוסף על התמדתם בתורה שימשו את החכמים, שהגיעו מכל קצווי הארץ והכינו להם אכסניה שבה אכלו, שתו ולנו. כלום לא ראויים הם, שתישמע באוזניהם המחמאה הזהה: "היום הזה נהיית לעם?!"
מתוך דרשה זו ניתן להסיק, שרבי אליעזר רואה בשני פסוקים אלה נאום ברכה, שהושמע באוזני בני ישראל בעת "טקס" סיום תקופת הלימודים של ארבעים שנה. משה והכהנים הלויים שהם מורי העם ומלמדיו, מתבוננים במהלך "טקס" זה בעם היושב לפניהם ומסכמים לפניו את תקופת הלימוד הארוכה, ביודעם, שתקופה זו היתה פוריה מצד אחד ומהנה מצד שני. הם אינם מעלימים את שביעות רצונם מציבור "התלמידים", ומשמיעים באוזניו דברי שבח והערצה.
המילים "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" מקפלות בתוכן את כל מה שרק ניתן לומר לציבור "תלמידים" ממושמע זה. מילים אלו מציינות את התמדתם, נאמנותם, אחדותם, ובמיוחד את היותם רצויים בפני אלוקים. יתירה מזאת, מילים אלו אומרות במפורש, שהיותנו לעם תלויה בלימוד התורה, בקבלתה ובהבנתה, והעם העומד על סף הכניסה לארץ ישראל – אכן הגיע לדרגה גבוהה זו. ב"מסיבת סיום" זו עוסקים בטפיחה על השכם בלבד, ולא בהבטחת ההישגים שאליהם הגיעו התלמידים, אחרת סופה שיצא שכרה בהפסדה.
פסוקים אלה, אם כן, הם הדרכה לבאות: תחילה נאמר: "הסכת ושמע ישראל". באופן כללי תתפרש המילה "הסכת" במובן של כוונת הלב, ריכוז המחשבה, ארגון "כללי הקיבול" הרוחניים. הברייתא אומרת: "הקורא את שמע צריך שיכוון את ליבו שנאמר: "שמע ישראל", ולהלן הוא אומר: "הסכת ושמע ישראל". מסכת אבות (סג) נותנת שלושה מובנים שונים למילה זו: האחד – עשו כיתות כיתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. השני – כתתו עצמכם על דברי התורה, שאין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה. השלישי – הסכת ואחר כך כתת, כמו שאמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה.
עיון בשלושת הפירושים למילה "הסכת" שהובאו ממסכת אבות, מאפשר לקבוע שאין מדובר בפירושים שונים. לפנינו תופעה של "מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ואל פליגי" – כלומר, אין סתירה או ניגוד בין הפירושים השונים, כולם נכונים והם מהווים יחד שיטה או דרך המדריכה את הבא ללמוד תורה, להבינה ולקבלה. הלומד את התורה חייב ללומדה בקבוצה, ל"המית" עצמו עליה, ולהסיק את המסקנות ולהביע את דעתו על הנושא הנלמד.
מכאן אנו למדים, שמשה רבנו יחד עם הכוהנים הלויים, משבחים את העם בעת "טקס סיום הלימודים" על ההישגים ועל מעמדם, אך בנוסף לכך הם גם מדריכים את העם, כיצד יש ללמוד תורה, וכיצד ניתן להבטיח שהלימוד ישא פרי, אולם בכך לא תם שלב ההדכה – עדיין ישנה "בשיחת סיכום" זאת הוראה המציינת: מהי מטרת הלימוד של התורה, והוראה זו באה ליד ביטוי במילים: "ושמעת בקול ה' אלוקיך, ועשית כל מצוותיו ואת חוקיו אשר אנוכי מצווך היום". השמיעה בקול ה', דהיינו תלמוד התורה – אין מטרתה אלא להביא לידי קיום המצוות ושמירת החוקים. אם כן, שני פסוקים אלו עוסקים בשני דברים – הראשון בדרך לימוד התורה ובהענקת מחמאה לעם, והשני במטרה של לימוד התורה.
"אבנים שלמות תִּבְנֶה" (ליקו"מ ח"א, יח)
על ידי שלמות האותיות של דיבורי האמונה, שהם בחינת אשת רבי חנינא בן דוסא, כי רבי חנינא בן דוסא הוא בחינת אמונה ומידתו אמונה, ככתוב (ברכות יז:): "וחנינא בני די לו בקב חרובין" – קב חרובין הוא מידת האמונה, וחרובין בחינת ברושים – על ידי זה נשמרת המלכות שלא יגע בה זר. דהיינו, סביב מלכות ישראל יש אמונה שלא תיתן לזר לגעת ולהתקרב אליה ולנסות להפילה, כמו שאמרו חנניא מישאל ועזריא לנבוכדנצר: "אתה מלך עלינו לְכַרְגָא. אבל להנהיג אותנו בעבודות ובאמונות – את וכלבא (כלב) שווה" (ויקרא רבה) – כלומר, אמרו לו שהוא לא נגע במלכות ישראל השייכת לאמונתנו, כי האמונה שלנו סובבת את המלכות ושומרת עליה שזר לא יגע בה, ומפילה את רודפיה לשנאת חכמים.
ואשת – בחינת אשת רבי חנינא בן דוסא = ראשי תיבות: אבנים שלמות תבנה (מפרשתנו, דברים כז), כי אבנים הן אותיות, ככתוב בספר היצירה: שלוש אבנים בונות שישה בתים. האותיות נשלמות על ידי האמונה, בחינת (צפניה ג): "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה", דהיינו על ידי האמונה אהפוך שפה ברורה שהיא שלימות הדיבור. שלמות האותיות זה בחינת התכלית של כל הנבראים, כי כל העולמות נבראו על ידי האותיות. המלכות היא הפה ועיקר הנהגתה הוא על ידי הדיבור, לכן על ידי שלמות אותיות האמונה שבמלכות (הפה המונהגת על ידי הדיבור) – הצדיקים יודעים את התכלית של העולם הבא, כי הם מנהיגים את העולם כשהם אוחזים במידת המלכות, ועל ידי אחיזה זו ובאותיות שבה, הם אוחזים בתכלית.
"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (ליקו"מ ח"א, כז)
הדרת פניו של האדם זה בחינת דרושי התורה, שהתורה נדרשת בשלוש עשרה מידות הנמשכות מי"ג המידות של הנהגת הקב"ה (אמת, חסד, ארך-אפיים וכדומה), שהם בחינת הדרת הפנים, ככתוב (ויקרא יט): "והדרת פני זקן".
לפי הזדככות חוכמתו של האדם בשלוש עשרה מידות אלו, כך מזדכך קול רינתו, בחינת זקן = זה קנה חוכמה, מכיון שהקנה מוציא את הקול, וזה בחינת (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – זאת ההדרת פנים, ו"השמיעיני את קולך" – זה הקול הנשמע לפי החוכמה של דרושי התורה ולפי השכל של שלוש עשרה המידות שהוא דורש בהם את התורה, לכן נאמר: "דרשוני וחיו, כי החוכמה תחייה את בעליה" (עמוס וקהלת).
כשנזדכך קולו של האדם, אז על ידי השמעת קולו בלבד, אפילו בלי דיבור, הקב"ה מושיע אותו בעת צרה, ככתוב (תהלים קו): "וירא (ה') בצר להם, בשמעו את רינתם" – על ידי שמיעת קולו, הקב"ה רואה מי מצר על האדם, לכן נאמר (בפרשתנו דברים כז): "וכתבתם על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" – באר היטב, בשבעים לשון, פירושים ודרושי התורה, שמשם תוצאות הקול, ועל ידם היטיב לנו בכל הלשונות, בחינת: בשמעו את רינתם = ראשי תיבות בַּאֵר, ובַּאֵר הוא לשון פירוש ודרוש.
"השקיפה ממעון קודשך" (ליקו"מ ח"א רלד)
דע, שסיפורי מעשיות של צדיקים, כלומר ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאוד, ועל ידי זה זוכה האדם לטהר את מחשבתו. אולם לא כל אחד יכול לספר מעשיות של צדיקים, אלא רק מי שיכול להידמות להשם יתברך, כלומר שיכול להבדיל בין אור לחושך, כשם שהבדיל הקב"ה, כביכול. כי כנגד כל מעשה של צדיק, יש כנגדו מעשה רע, כגון: שפנחס עשה דבר גדול עד שפרח באויר – וזה מצד הקדושה. לעומת זאת בצד הטומאה, יש את בלעם הרשע שאף הוא פרח באויר. אולם הבדל אחד קיים ביניהם והוא היכולת להבדיל בין אור לחושך ובין הטוב לרע. וצריך אף לדעת להבדיל בין מעשיות של צדיקים הבאות מכוח הקדושה והתפילה, לעומת מעשיות של רשעים הבאות מכוח הטומאה והכשפים.
גם לספר את המעשיות צריך לדעת. כי בכל מעשה יש צימצום, וגם כשרוצה לטהר את מחשבתו על ידי סיפור המעשה של הצדיק, נמצא, שהסיפור והמעשה נמצאים אצלו בבחינת דיבור, וכל אלה נעשים אצלו מחשבה. ידוע הוא שהמחשבה היא דבר גבוה מאוד מאוד, לכן צריך שהצדיק יהיה גדול וידע לספר את המעשיה, כי הוא מטהר את המחשבה של האדם השומע, וכדי לעלות אל המחשבה צריך לשתוק, ואפילו אם ישתוק ולא ידבר כלל, עם כל זה ישנם בלבולים המונעים מהמחשבה להיטהר ולעלות למקום גבוה, לכן צריך שהמחשבה תהיה טהורה, וכל זה על ידי סיפורי המעשיות ועל ידי המספר אותן, שהוא צדיק המבדיל בין אור לחושך ובין טוב לרע.
כדי לזכות לזה, שיוכל להידמות אל השם יתברך ולהבדיל בין אור לחושך, אפשר לזכות על ידי ההשגחה, כלומר על ידי כלליות הקדושה שזוכים על ידי ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, ושם נמצאות כל העשר קדושות, לכן נאמר על ישראל (דברים יא): "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", וזה מסביר את מה שנאמר בפרשתנו (דברים כו): "השקיפה ממעון קודשך", מכיון שזה בחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" – דהיינו, כשאני רוצה להשוות ולהדמות עצמי להשם יתברך, אזי זה יהיה "לנגדי תמיד",שזה בחינת ארץ ישראל ככתוב במדרש: אין תמיד אלא ארץ ישראל, כי: תמיד עיני ה' אלוקיך בה.
"את ה' האמרת וה' האמירך" (ליקו"מ ח"א, רנט)
כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם גם אצל השכינה, כביכול. וזה בחינת (דברים כו): "את ה' האמרת וה' האמירך" – כי היא מנחמת אותו שיבקש עצות ודרכים כדי לתקן את הפגמים.
"והפלא ה' את מכותך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים" (ליקו"מ ח"ב, ה)
העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש הרבה הסובלים מחולאים, שיש להם מכות מופלאות, והם סובלים את החולי הזה רק בגלל שנפלו מהאמונה, ככתוב (דברים כח): "והפלא ה' את מכותך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים" – ונאמר נאמנים דווקא, כי הם באים על ידי פגם האמונה. ועל ידי נפילה מהאמונה באות מכות מופלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילות ולא זכות אבות, כי כל הרפואות נעשות על ידי עשבים, ועשבים אלו גדלים על ידי אמונה, כמו שאמרו חז"ל (תענית ח): אין הגשמים יורדים אלא בזכות אמונה, שנאמר: אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. כשיש אמונה אזי יורדים גשמים וצומחים עשבים, ואז יש רפואה. אולם על ידי נפילת האמונה אין גשמים, לכן גם אין רפואה.
התיקון לכך הוא, שצריך לחתור ולמצוא את המים שמשם גדלה האמונה. ואלו המים הם בחינת עצות, ככתוב (ישעיה כה): "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן" – כלומר, שעל ידי העצות גדלה האמונה. והעצות הם בחינת עומק הלב. כלומר כשנתקלקל ונופלת האמונה, אזי צריך לצעוק מן הלב לבד, בחינת (איכה ב): "צעק ליבם אל ה'" – וזאת צעקת הלב בלבד בלי קול, כפי שכתוב בתהלים: "ממעמקים קראתיך ה'" – מעומק הלב. ועומק הלב הן העצות, ככתוב (משלי כ): "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה".
לכן כשאין מועילה צעקה בקול מחמת נפילת האמונה, אזי צריכים לצעוק מן הלב בלבד, בלי קול רק מעומק הלב, ועל ידי זה מתגלות העצות שהם בחינת מים. ועל ידי שיודע האדם לתת עצה בנפשו, זוכה שאמונתו גדלה, ואזי חוזר ונתתקן ומקבל רפואה לכל המכות המופלאות, שהם בחינת: "והיפלא ה' את מכותך" וכו'.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור