מרגישים את המלחמה

מה יהיה בעתיד? איננו יודעים. אין לנו שמץ של מושג כמה זמן האורחים שלנו יישארו אצלנו. אנו תוהים אם הבית של בני בכלל ישרוד את ההפצצות הכבדות הללו...

3 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 06.04.21

מה יהיה בעתיד? איננו יודעים. אין לנו שמץ
של מושג כמה זמן האורחים שלנו יישארו אצלנו. אנו
תוהים אם הבית של בני בכלל ישרוד את ההפצצות
הכבדות הללו.
 
 
בירושלים, אנו בקושי מרגישים את המלחמה. נכון, המחירים של הירקות הכפילו את עצמם, מה שלא היה לפני שבוע, אבל מעבר לזה, הכל נראה נורמאלי, לפחות על פני השטח.
 
הילדים שלי, שגרים באחד הישובים בחלקה הצפוני של הארץ, בילו למעלה משבוע, ימים כלילות, במקלטים. בכל פעם שהאזעקה הופעלה, הנכד שלי החל לרעוד כמו עלה. הנכדה שלי מרוב פחד החלה להקיא.
 
התחננתי אליהם שיבוא לירושלים, אולם הם, אופטימיים לנצח, הבטיחו לי שהמצב יירגע בקרוב ולכן אין שום סיבה לברוח. הם טענו שעדיף להם להישאר כרגע במקלטים מאשר לצאת החוצה ולנסות להגיע לירושלים.
 
ביום שישי אחר הצהריים, שעה לפני הדלקת נרות השבת, קיבלתי שיחה. "אנחנו עוזבים עכשיו!" הודיעה לי כלתי. יכולתי לשמוע את ההיסטריה בקולה. "ההפצצות היו כבדות. אנחנו חייבים לצאת מכאן". הם הצליחו לאתר מונית שתסיע אותם לירושלים.
 
הילדים שלי, שני נכדיי, כלתי, אחותה ואמא שלה, הצליחו להגיע רבע שעה לפני השקיעה (ניסיתי לשכנע את הנהג שיישאר איתנו בשבת אולם הוא סרב). הם רצו מהמקלטים למונית מבלי לקחת אפילו בגד אחד איתם להחלפה או כל פריט אישי בסיסי. לא היה זמן.
 
בתי הצעירה הודיעה על אירוסיה ביום רביעי בערב, ובעקבות זאת חברים ושכנים רבים הגיעו לבקר בשישי בערב כדי לאחל לנו מזל טוב לבבי. במקום להראות תמונות של הזוג הצעיר ולתאר את מעלותיו של החתן לעתיד, חיפוש בגדים לפליטי המלחמה הפך למרכז העניינים, וכך גם נושא האוכל (למרות שבדרך כלל יש לנו אורחים רבים בשבת ואין בעיה עם האוכל בכלל, אולם באותו שבוע הייתי כל כך עייפה ומותשת לכן ה’צוות’ בשבת זו, כפי שתכננו, היה אמור להיות מצומצם יותר). לבסוף, בעלי הגיע מבית המדרש, כולם היו לבושים בגדי שבת (של אנשים יקרים שעזרו לנו) והשולחן כבר היה ערוך (אף הוא עם מאכלים נוספים ששכנים יקרים נתנו לנו). 
 
מאוחר יותר באותו ערב בדיוק לפני שנרדמתי שמעתי צרחה. אחר כך כלתי הופיעה בחדרי. "חמותי", היא בכתה, "בבקשה, בואי מהר". יכולתי לשמוע את הדחיפות בקולה.
 
רצתי לחדר האורחים וגיליתי שלידיה, אמה של כלתי, מצמידה יד אל החזה ובקושי מצליחה לנשום. ניסיתי בעדינות לשאול מה כואב לה. היא הצביעה על הלב ועל הזרוע השמאלית שלה.
 
רצתי מיד אל הטלפון שנמצא במטבח והזמנתי אמבולנס. מהמוקד הודיעו לי שהאמבולנס יגיע תוך דקות ספורות.
 
חזרתי לחדר והדלקתי את האור (במצב כזה של פיקוח נפש מצווה מן התורה לעשות כל דבר אפשרי, כולל חילול שבת, על מנת להציל חיי אדם) וניסיתי להרגיע את לידיה ולעשות כל דבר אפשרי כדי שיהיה לה נוח עד כמה שרק היה אפשר, ובעלי יצא החוצה כדי לחכות לאמבולנס. למרות שעל פני השטח נראה היה כי ללידיה היו סימפטומים ברורים של התקף לב, היתה לי הרגשה שמדובר בתגובה של פאניקה ולחץ כתוצאה מן המצב בארץ, אך לא יכולתי לקחת שום סיכון.
 
האמבולנס הגיע תוך דקות ספורות. הדירה שלנו הפכה למיני בית חולים, שכלל כל מיני מוניטורים מצפצפים שבדקו את רמת החמצן של לידיה ואת פעילות ליבה.
 
הכל היה תקין.
 
"הם הגיעו ביום שישי, מהצפון", הסברתי.
 
צוות של חמישה אנשים שהגיע עם האמבולנס הפנו את מבטם אלי. "מהצפון?", חזרו על דברי.
 
"כן".
 
"אז קרוב לודאי שמדובר בהתקפת פאניקה. נתקלנו במקרים רבים כאלה".
 
"אז לא מדובר במשהו מסוכן?"
 
"לא אמרנו את זה. אנשים יכולים למות מפחד. היא, בכל זאת, חייבת להגיע לבית החולים, רק כדי לוודא שהכל בסדר עם הלב לבדוק שלא מדובר בהתקף לב".
 
מאוחר יותר גיליתי שאנו לא היחידים. למפונים רבים נגרמה טראומה כזאת שהצריכה עזרה רפואית.
 
המשך השבת היתה רגועה. במוצאי שבת נפגשנו עם מנהל התלמוד תורה, שהסכים לקבל את הנכד שלי לימים הנותרים של שנת הלימודים. הוא סרב לקבל תשלום על כך.
 
מישהו אחר התקשר והציע לפתוח את גמ"ח הבגדים שיש בשכונה. שכן נוסף פרסם מודעות בעיתון והציע ארוחות חינם לבתים בהם מתארחים "פליטים" מן הצפון. המצב הכלכלי יכול לאפשר לנו תמיכה במשפחה שלמה מן הצפון מקסימום לשבועות בודדים בלבד, אך לא מעבר לזה.
 
המשפחה שלנו אינה היחידה המארחת משפחות מן הצפון. בעלי אמר לי שבית המדרש היה עמוס באנשים שנמלטו מן ההפצצות. קרובים של אחד השכנים בבניין לידינו הצליחו להגיע דקות ספורות לפני כניסת השבת. הם הביאו איתם שלושה ילדים קטנים. "כשהשכנה שלי ראתה שאנו עוזבים, היא ביקשה שאקח את ילדיה הרחק מסכנת ההפצצות", היא הסבירה.
 
יום ראשון. אחותה של כלתי בעלה וארבעת ילדיה הגיעו לירושלים. לפני שהגיעו אלי, הם עצרו כדי לקנות פיצה. כשבעל הפיצרייה שמע שהם מהצפון, הוא סרב לקבל תשלום על הפיצה וארגן להם מקום בו יוכלו לשהות עד שההפצצות ייפסקו.
 
מה יהיה בעתיד? איננו יודעים. אין לנו שמץ של מושג כמה זמן האורחים שלנו יישארו אצלנו. אנו תוהים אם הבית של בני בכלל ישרוד את ההפצצות הכבדות הללו. בזמן שרוב התושבים נמלטו מבתיהם, בניינים רבים, שבדרך כלל היו מלאים בחיים ושמחה, נותרו ריקים. את הבתים הריקים יש מי שבוזז ולוקח מכל הבא ליד. אין שם אף אחד שיעצור אותם.
 
בינתיים, אנחנו מנסים להישאר בקו השפיות, עד כמה שאפשר. לידיה מבשלת נפלאה, היא מלמדת אותי לבשל כל מיני דברים מיוחדים שהיא יודעת לעשות, ומעדכנת אותי במרשמים מדהימים. הילדים הצליחו להכיר חברים חדשים. אנחנו מדברים המון, צוחקים כל הזמן ומתפללים ללא הפסקה. אנחנו עושים הכל, חוץ מלדבר על המצב בצפון. כי זה ממש כואב.
 
וכן, כאן בירושלים אפשר לומר שאנחנו אכן מרגישים את המלחמה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה