מרוץ העכברים: איך יוצאים ממנו?
איך יוצאים ממנו? ובכלל, איך אפשר לא להיכנס אליו? לפעמים נדמה שאם נרוץ על הגלגל הזה קצת יותר מהם, הוא יסתובב מהר יותר ונגיע ליעד או לסוף המרוץ.
אז איך חיים עם ובלי להיכנס למרוץ העכברים?
צריך קודם כל להתחיל ביום מראשון – לעשות ולעשות ולעשות. והנה כבר הגיע יום חמישי ושישי.
וזהו. שוב יום ראשון.
איך חיים בתוך המרוץ? ואפשר גם שזה לא יהיה מרוץ בכלל אלא פשוט החיים? ולמה צריך בכלל להרגיש שאנחנו בתוך מרדף כזה?
מה עושים? איך יוצאים מזה?
אז קודם כל, ברור שאם הקב"ה היה שם יותר זה היה פוחת.
אז הייתה יותר הנאה ופחות תפקדנות. יותר עשייה מהנה ופחות עשייה מתוך לחץ להספיק בלי לשים לב מה יש מימינה ומה משמאלה.
ואיך מכניסים יותר הנאה?
קודם כל, נושמים.
אפשר לקחת שלוש פעמים ביום באופן קבוע חמש נשימות עמוקות. להסתכל אל השמים ולחשוב על התכלית: בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה עכשיו?
ואומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ג): "… ויכול כל אדם לטעם טעם אור האהבה שבדעת, כל אחד לפי בחינתו, אפלו עכשו בתוך הימים, הינו כשיקשר את לבו לדעתו. כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל, אבל הרשעים הם ברשות לבן (בראשית רבה נח פרשה ל"ד)".
רבי נחמן אומר, שכל אחד יכול לטעום את האהבה שבדעת. אהבה שהבורא פה. הוא איתי והכל מושגח. וזה עוד בתוך היומיום, בתוך השגרה. כי כל אחד יודע שיש אלוקים. אבל הרשעים הם ברשות לבן, הלב והמידות שלהם ברשות היצר הרע. התאוות.
"והמידות והימים הם נכללין בלב, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (זהר תרומה קס"ב: ועין סנהדרין ק"ו:): 'רחמנא לבא בעי', ובלבד שיכון את לבו לשמים (ברכות ה':), כי עיקרן של המידות הוא הלב".
מאמרים נוספים בנושא:
אז המידות וגם הימים הם בלב. כלומר, כל מה שאני עוברת במשך היום עובר גם בלב שלי. השאלה היא, לאן אני מכוונת את זה? מה הלב שלי אומר? אני עושה עכשיו משהו, מה אני מרגישה? אני אוהבת את מה שאני עושה? זה טוב לי? והאם אני מכוונת את זה לשם שמים? האם אני רואה פה את מה שהשם רוצה ממני? האם אני מנקה את הבית כדי שיהיה לבעלי ולילדים שלי נקי? זה רצון השם? כן. אז איזה יופי! אני במקום שלי וזה מה שהבורא רוצה. אני בכיוון. אם אני עובדת קשה מדי וכשבעלי מגיע אין לי כוח בשבילו, אז זה לא רצון השם. עדיף שתעשי פחות ושיישארו לך כוחות לטפח ולהגדיל את האהבה בינך ובין בעלך.
"נמצא, כשמקשר את לבו לדעתו, שיודע שיש אלוקים (יודע) בכלל, שמלא כל הארץ כבודו, ויודע בידיעות התורה. וכשכופה את ליבו לדעתו הזה, היינו שליבו ברשותו, אזי נכללין גם כן המידות שבליבו לדעתו".
אז אם נקשר את הלב לבורא, שמלוא כל הארץ כבודו, נגלה הכל פה אלוקות. זה שנראה שאני עובדת בעבודה הכי פשוטה זה אלוקות. זה שאני עכשיו מחכה לאוטובוס והוא לא מגיע וחם לי ואני עייפה, זה עדיין אלוקות. הכל פה זה הבורא. רגע, אז פה הבורא גם נמצא? במחנק הזה? בהמתנה הזו? בכאב הזה? בסיזיפיות הזו כן. הוא איתי ולידי והכל בהשגחתו. הוא גם פה. אני לא לבד במרוץ הזה. וזה גם לא מרוץ. אלה החיים שאפשר ורצוי לנשום בתוכם ולעשות הפסקות ולהסתכל על השמים, ולהיזכר שאלו הם חיי. אז אולי נעשה אותם כייפים ומהנים, כאן ועכשיו בתוך השגרה בתוך היומיום!
"ואזי מקבלין המידות אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו…"
ואז, אז מקבלים את אור האהבה שבדעת שמביאים את השם איתנו. ואם מרגיש לי שקשה לי לעצור ויש לי ריבוי משימות, ואני מרגישה שהפעולות האוטומטיות שעשיתי פתאום הביאו אותי שוב לכזה לחץ, זה בדיוק הזמן להחזיר את הדעת ללב. לדבר עם הבורא. שם, מתוך העבודה הסיזיפית ומתוך הקושי, לבקש ממנו שיעזור לי, כי שוב אי עושה דברים בלי לחשוב ובלי להביא את הלב, בלי לשאול את עצמי אם אני רוצה. אם אני יכולה… בבקשה, תעזור לי לחיות את החיים וליהנות מהם, גם בתוך העשייה היומיומית. ולא רק, כי אפילו זוכים להשיג את האור הגנוז. כל אחד לפי בחינתו.
זה נקרא לחפוץ בחיים. לרצות את החיים. לראות בהם טוב. לרצות לחיות.
"… וזה מי האיש החפץ חיים, חפץ, הוא בחינת לב, שהחפץ הוא בלב. חיים, הוא בחינת דעת, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "מקור חיים שכל בעליו". היינו כשמקשר את הלב להדעת, שליבו ברשותו, שכופף את יצרו. אזי לפי בחינתו, אוהב ימים, הוא ממשיך את האהבה מדעת לתוך הימים ולתוך המידות. לראות טוב, ורואה ומשיג את האור כי טוב וגנוז. שמשיג האור, היינו התורה הגנוזה, והצדיקים הגנוזים".
אשרינו שזכינו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור