מרוץ מכשולים, חלק 2

אמונה כבר בת 7, ויש לי הכרת
הטוב לבורא עולם על הכל, כולל האתגר
הזה שקוראים לו אמונה. כי אם רק אם
נסתכל על הטוב שהוא מרעיף עלינו,
נצליח לשרוד בשמחה את מרוץ המכשולים
ששמו החיים!

מרוץ מכשולים, חלק 2

הלידה הייתה קשה ביותר ונמשכה 5 שעות, צירים איומים בלי מוטיבציה ורצון לעבור אותם. נולדה לי תינוקת שהתאימה לכל התחזיות. רופאת הילדים הגישה לי אותה מיד אחרי הלידה ואמרה לי: "התינוקת בסדר גמור. כל מה שאת רואה אצלה זה רק בעצמות. היא תצטרך לעבור כמה ניתוחים…"

הצלחתי לאהוב אותה ולראות בה מתיקות מהרגע הראשון.

אחרי כמה שעות הגיעה אחותי ואמרה לי: "היא נראית חזקה וחיונית עם אופי ברזל", ומיד הבחנתי שהיא צודקת. הרגישו עליה שיש לה נוכחות. היא נולדה עם גו זקוף כאילו אמרה: ‘שום דבר לא ישבור אותי’.

לפני שהשתחררתי מבית חולים עיינתי בתיק הרפואי שהיה צמוד למיטתי, ולפתע קלטתי טופס שאף פעם לא נתקלתי בו. בכותרת נכתב "הולדת ילד חריג", ולמטה היו צריכים לפרט את כל התופעות. פתאום קלטתי: מה?! אני אמא לילדה חריגה?! איזה מילים בלתי נסבלות!

כשהשתחררתי מבית החולים החזקתי אותה בזרועותיי, חשתי רגשות מעורבים. הבטתי בתוך עיניה וחשתי אושר מהול בעצב ודאגה. ירדו לי דמעות כשאמרתי לה: "מה עוד מחכה לך ולי השנה?! מה מחכה לנו בחיים?! מה יאמרו כולם?! מי יתחתן איתך?!… איך יהיו לנו כוחות לעמוד מול המבטים הדוקרים, הלחשושים, והשאלות המעצבנות?!

החלטנו לקרוא לה אמונה.

אחרי שבועיים היא חייכה וענתה לי בגרגור מתוק. היה לי ברור כבר בגיל שבועיים שהיא תינוקת רגילה ואפילו מפותחת מעל הממוצע. אי אפשר להתווכח עם לב של אמא. אבל מן הצד השני, חשתי קינאה כלפי כל מי שילדה אחריי ולא פעם שאלתי את עצמי: ‘למה מתוך 150,000 תינוקות דווקא אני יולדת תינוקת חריגה?! קול לחש מצד שני: דווקא מכולם ה’ בחר אותך! זו זכות!…’

בגיל ארבעה חודשים נקבע הניתוח לתיקון עצמות הגולגולת. הגעתי באותו בוקר אחרי שינה טרופה, כי ידעתי שהיא צריכה לצום 6 שעות עד הניתוח ושזה ניתוח קשה מאוד לתינוקת כזו קטנטנה. מה אעשה אם תבכה ותרצה לאכול?! הרופאים התחשבו בגילה הקטן והכניסו אותה ראשונה לחדר הניתוח. חיכינו בחדר ההמתנה ואמרנו תהילים בדמעות. אחרי שלוש שעות מתוחות הודיע המנתח שהניתוח עבר בשלום ואפשר להיכנס אליה לחדר ההתאוששות. לא יכולנו לזהותה. היא הייתה נפוחה מאוד. לא ראו לה אפילו את עפעפיי העיניים. היא הייתה היסטרית ולא נתנו לי להניק אותה שעות ארוכות. התינוקת הייתה בצום 12 שעות, ובצהריים הועברה למחלקת טיפול נמרץ. היא נראתה מזעזעת וריחמנו עליה. התייפחתי כששמעתי את הצרחות שלה מהכאבים הנוראיים. היא קיבלה כל כמה שעות מורפיום.

"מה בדיוק עשו לה?", חקרתי את האחות שנחכה בחדר הניתוח.

"את בטוחה שאת באמת רוצה לדעת?! שבי, אני אספר לך… עצם המצח שלה נוסרה והייתה מונחת על שולחן הניתוחים, עברה קונסטרוקציה, והוחזרה למקומה בעזרת ברגים שנשארים בגולגולת לכל החיים. לכן הכאבים עצומים…"

אם לא הייתי מצטיידת בקלטות חיזוק באמונה הייתי בודאי נשברת. איך ניתן לראות תינוקת כה קטנה וחסרת אונים סובלת כל כך?! הבטתי בה והתייפחתי…. הרופא הבטיח לי שתוך שבוע תשתחרר. לא הבנתי איך. היא הייתה נפוחה ארבעה ימים, כמעט לא ראו את אוזניה מרוב נפיחות, היה לה חום 40 מעלות, בקושי הצליחה לינוק. אלו היו השעות הקשות ביותר בחיי. אך בחסדי השם, החלה הנפיחות לרדת, ואכן אחרי שבוע השתחררנו. כנראה שלתינוקות יש כושר החלמה מיוחד.

לא אשכח את המבטים והלחשושים והשאלות חסרות הטאקט של האנשים מסביבי. אישה אחת שפגשה אותי אחרי הלידה לא אמרה לי "מזל טוב!", התברר שפשוט לא ידעה אם אפשר להגיד לי "מזל טוב"… נפגעתי מאוד למרות שניסיתי להבין שאנשים נבוכים ולא יודעים איך להגיב.

יום אחד אחת מבנותיי הגדולות לקחה אותה לטיול בעגלה, וחזרה בוכה כי חברתה אמרה שהיא תינוקת מפחידה!

ההתמודדות החברתית הייתה קשה מאוד בתחילה.

ניתוח הגולגולת השני היה אחרי חצי שנה. הפעם הייתי פחות היסטרית, למרות הקושי העצום. הרופא הבטיח שאחרי הניתוח המראה שלה ישתפר. אחרי שבועיים, כשראיתי שאין שום שיפור, נכנסתי לייאוש. כשהתבוננתי באלבום של הילדות הקודמות היפהפיות שלי שהיו קטנות ליבי נחמץ. ממש התאבלתי.

יום אחד הלכנו לבריכה וכולן הסתכלו עליה במבטים דוקרים כחרבות והתלחששו מסביבי. חזרתי בדמעות הביתה ונכנסתי לדיכאון. רבנית אחת צדיקה שאלה מה קרה לי, סיפרתי לה כמה אני דואגת לתינוקת שלי, מה יהיה איתה, ומי יתחתן איתה וכו’. והיא סיפרה לי על בחורה יפהפייה, מוצלחת ועשירה מליקווד שכולם רצו להשתדך איתה, ובסוף חיתנו אותה עם עילוי שמירר את חייה, הכה אותה ומסרב כבר שנים לתת לה גט. בקיצור, יופייה לא עשה אותה מאושרת, והיא עגונה כבר שנים.

מילים אלו נסכו בי מעט כוחות, שבאמת, בשידוכים הכל משמים וזה לא בידינו, ואין טעם לדאוג מהיום. אך בכל זאת, אני לפעמים דואגת. אחר כך התברר שהשיפור האמיתי יקרה, בעזרת השם, בניתוח פלסטי קוסמטי שייערך בחו"ל בסביבות גיל 12, שאז מקדמים את כל החלק הקדמי של הפנים וזה אמור להיות שיפור משמעותי במראה החיצוני.

בגיל 10 חודשים לקחתי אותה לבר-מצווה. הצטערתי מאוד על כך. היא משכה מבטים מעצבנים ולחשושים. אישה אחת אמרה לי בהתפעלות "איך היא אוכלת יפה!" כאילו שהיא ילדה מפגרת, וגם כשציינתי שהיא מתפתחת רגיל, היה בעיניה מבט של חוסר אמון! הייתי צריכה כאילו להתנצל שהיא ילדה רגילה.

הקושי החברתי היווה קושי גדול. המבטים שהופנו אליה דקרו אותי כמו חרבות, השפיטה החיצונית הזו שבטח הילדה מפגרת כאבה לי. הצימאון לשמוע כמה היא מתוקה היה היסטרי. הייתי זקוקה כל הזמן לאישורים כמה היא חכמה ומתוקה.

ככל שהיא גדלה, עברנו תהליך השלמה. נוכחנו לדעת, גם אנו וגם החברה, כמה היא פיקחית וקולטת כל מה שמלמדים אותה! כולם אהבו אותה אהבת נפש עמוקה. התפתחותה הייתה מעל למצופה. הרופאה העידה שהיא מעל הגיל! זה היה החסד שבדין. השם המתיק לנו את הגלולה המרה.

בדיוק כשאמונה חגגה 4 שנים, ואחרי דאגות וחרדות לא פשוטות, זכיתי ללדת בן בריא ושלם. הרגשנו שהשם זיכה אותנו במתנה נדירה. פתאום מבינים שזה לא כל כך מובן מאליו ללדת ילד בריא ושלם. הערכתי את זה פי מאה, עיינתי בו היטב. הוא היה מושלם, יצירת מופת!

בגיל 4, מיד לפני יום כיפור, חזרה אמונה מהגן בעצב רב. "מה קרה?", שאלתי. "היום רותי אמרה שיש לי אצבעות עקומות, אבל אני לא מתייחסת אליה, כי יש לה עבירה בעשרת ימי תשובה!"… ואחרי חודש סיפרה לי: "כשאני הולכת לגן לבדי, אז ילדים צוחקים עלי! היום ילד אחד צחק על הפרצוף שלי!"… חיבקתי אותה, התאפקתי לא לבכות ואמרתי לה: "אבל את הכי מתוקה בעולם. אל תתייחסי לאף אחד, סתם יש לו עכשיו עבירה. כולם אוהבים אותך מאוד".

"נכון", ענתה, "אני לא אתייחס אליו…"

אנשים מתפעלים משמחת החיים והמתיקות הנדירה שלה. היא עטופה בהמון אהבה, נשיקות ותשומת לב, ואני יכולה לומר שאני שמחה שהיא נולדה אצלנו ואנו נהנים לגדל אותה!

כיום, כשכולם מסתכלים עליה אנו כבר לא מתייחסים לזה, כי כשהיא פותחת את הפה רואים שהיא פיקחית. הסברתי לה שלכל אדם בעולם יש בעיות, ואין כזה דבר לעבור את העולם הזה בלי בעיות.

פעם לקחתי אותה איתי לעבודה וכל התלמידים הסתכלו עליה בסקרנות. "חבל שלא הבאתי את המסכה של פורים", אמרה לי…

בגן חובה, כשהלכתי לרשום אותה לכיתה א’, זו הייתה הפסקה וכל התלמידות התבוננו בה בסקרנות. כשיצאנו אמרתי לה: "הן הסתכלו עלייך כי אינן מכירות אותך, וגם כי את נראית קצת שונה. יכול להיות שגם בימים הראשונים בכיתה א’ הן יסתכלו עלייך, אל תתייחסי". והיא עונה בשלווה ובפשטות: "זה כמו עם רבי עקיבא שביום הראשון כולם צחקו עליו שהוא שתל פרחים בעציץ על החמור, וביום השני פחות, עד שהתרגלו!"…

באסיפת הורים של כיתה א’ גילתה המורה שבתחילה חששה שנפל עליה ‘תיק’ רציני, והיא לא האמינה שדווקא אמונה תהיה הילדה החרוצה ביותר בכיתה! "כששאלתי אותה מי הכי מתוקה בכיתה", ענתה "אני!"

היום, כשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שאם אדם יאמין בהשגחה פרטית ויבטח בקב"ה – שכל מה שעושה הוא לטובתו ולטובת נשמתו, אפילו שלא תמיד הוא רואה זאת, זה יביא לו רוגע ושלווה פנימיים. אין ספק שאני בכלל לא אותו אדם שהייתי לפני כן. הייסורים והניסיונות מרימים את האדם לדרגות גבוהות. כי פתאום הוא תלוי לגמרי בבורא עולם…

אני מרגישה שבזכות הניסיון הזה והחיזוק באמונה, אני פחות מקנאה, פחות כועסת, פחות נוקמת. בעצם נעשיתי אדם טוב יותר, כי הרי אם אדם מפנים את ההשגחה הפרטית, זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר, כמו למשל צער או נזק או חולי שנגרם. הכל נשלח על ידי בורא העולם, לנסות אותי, לתקן את נשמתי, לכפר על עוונותיי.

אם הייתי מתאמנת בכך לפני כן (אמונה מלשון להתאמן), היה לי יותר קל לקבל את הניסיון הזה, שבעצם קירב אותי מאוד לבורא עולם. והיום, 7 שנים אחרי לידת אמונה, עם כל ההתמודדות שעדיין לא הסתיימה, יש לי בכל זאת המון הכרת טובה אליו על כל מה שנתן לי עד היום. רק אם נסתכל על הטוב שהקב"ה מרעיף עלינו, נצליח לשרוד בשמחה את מרוץ המכשולים הזה ששמו החיים!

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)