משוואת ההווה והעתיד

גם כאשר אדם עובד למחייתו
ומתפרנס כביכול בדרך הטבע
וההשתדלות, אל לו לתלות את
פרנסתו בהשתדלותו או בסיבות
כלשהן או בבני אדם…

בפרשת "בשלח" אנו קוראים את "פרשת המן" ממנה לומדים את יסודות הביטחון בה’. אחד היסודות העיקריים הוא שהבורא נותן לאדם בכל יום את פרנסת אותו היום, לכן אין לו לדאוג את דאגת המחר, שהרי במדבר היה יורד המן בכל יום כמו שכתוב (פסוק ד’): "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וגו’", והיה יורד רק לשימוש של אותו היום, כי אי אפשר היה לשמור את המן ליום אחר מכיוון שהיה מתקלקל ומבאיש ומעלה תולעים. לכן בכל יום ויום היו צריכים בני ישראל להתחזק בביטחון בה’ שגם למחרת יוריד מן.

עלינו לדעת שהשם תמיד מנהיג את האדם באותו אופן שהנהיג את עם ישראל במדבר, אלא שבמדבר ההנהגה הייתה ניסית לגמרי וגלויה, וכל זאת כדי לחנך את בני ישראל שכך היא הנהגתו יתברך, ולהרגיל את עם ישראל לבטוח בה’ גם כאשר ייכנסו לארץ ויפסיק לרדת המן וימשיכו להאמין שפרנסתם מסורה בידיו יתברך, ושבכל יום יבטחו בו ולא ידאגו את דאגת המחר.

על זה נאמר במדרש: "אמר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם וְאוֹמֵר: מָה אֹכַל לְמָחָר? הֲרֵי זֶה מְחֻסָּר אֱמוּנָה" – האמונה בהנהגה של ה’ כי הנותן לאדם את פרנסתו כל יום ביומו היא יסוד חשוב באמונה, ומי שדואג על מה שיאכל מחר זה מראה שהוא לא מאמין שכל שיש לו בהווה הוא מידיו יתברך, לכן דואג מה יהיה למחר. זו נקודה שעלינו לחזק מדבריו של רבי אלעזר שאמר: מי שיש לו מה יאכל היום – כלומר היום דווקא, הרי יש לו מה לאכול היום, אז מי נתן לו היום לאכול? ה’ יתברך, לא? אך הוא אומר: מה אוכל מחר?! – זה מראה שאין לו אמונה שכל שיש לו היום זה מאת מה’, לכן: "הרי זה מחוסר אמונה".

גם כאשר אדם עובד למחייתו ומתפרנס כביכול בדרך הטבע וההשתדלות, אל לו לתלות את פרנסתו בהשתדלותו או בסיבות כלשהן או בבני אדם, אלא יאמין שכל השפע שהיה לו עד היום הכל מידיו יתברך, ואז יוכל לבטוח בה’ גם לגבי העתיד וכמו שה’ נתן לו אוכל להיום כך ייתן לו למחר, כי בודאי יד ה’ לא תקצר לפרנסו בכל עת.

מכאן ניתן לתרץ את מה שנראה כקושיה גדולה: כאשר גירש אברהם אבינו את הגר וישמעאל, הוא נתן בידם לחם ומים כדי יום אחד בלבד. מדוע עשה כך? הלא אברהם אבינו היה ידוע במידת החסד ובמידת הכנסת האורחים שלו. ובנוסף, היה עשיר עצום – את כל העולם הוא האכיל והשקה, אך את אשתו ובנו לא היה יכול לצייד בכמה גמלים עמוסים בכל טוב – לחם ובשר ודגים ויין ומשקים לרוב?

אלא, אברהם אבינו בודאי חי עם האמונה שבכל יום ה’ נותן לאדם פרנסה, והוא גם ידע שכל זמן שהבורא ירצה שהגר וישמעאל יחיו הוא ייתן להם את כל מה שהם צריכים, או שיזמן להם אוכל ושתייה או אפילו ייתן להם כוחות על טבעיים לחיות בלי לחם ומים, כמו שנתן לאליהו הנביא כוח ללכת ארבעים יום ולילה בכוח אכילת עוגה קטנה! ואם הוא לא ירצה שיחיו – מה תועיל כל הצידה לדרך? לכן התנהג על פי יסוד אמונה זה וצייד אותם בלחם ומים ליום אחד בלבד.

ידוע, גם, שאף הבעל-שם-טוב הקדוש נהג בחייו על פי יסוד אמונה זה, וכן עוד צדיקים כגון רבי אלימלך מליז’נסק ה"נועם אלימלך", ולא השאיר אצלו אגורה אחת מיום לחברו, וגם כשהזדמן לו סכום כסף עצום היה נותן אותו צדקה לעניים בסוף היום ומתחיל את יום המחרת מחדש, עם אמונה בה’ שייתן לו את פרנסת אותו היום!

עוד ניתן לתרץ את מה שנאמר במדרש, כאשר גילה ה’ את עיניה של הגר לראות את הבאר היא מילאה את החמת במים יותר מכדי יום אחד, והמדרש מכנה את הגר "חסרת אמונה" בשל מעשה זה. לכאורה זה תמוה – מדוע שאיבת מים מהבאר כדי שיספיקו לכמה ימים נקראת חוסר אמונה? הרי זו הייתה המציאות שלהם – היא וישמעאל כמעט ומתו בצמא. ולמרות שהשם עשה להם נס והקדים תרופה למכה, כשהכין להם בהשגחה פרטית באר לשאוב ממנה מים, אך מצד שני הרי לא בכל יום מתרחש נס! – אז למה בעצם לסמוך על הנס אם אפשר לקחת מים לדרך?

התירוץ, על פי מה שציינו לעיל, הוא: "כל שיש לו פת בסלו וכו’ הרי זה מחוסר אמונה". אילו הייתה הגר ממלאה מים ליום אחד בלבד לא היה בזה שום פגם. אדרבה, ה’ זימן לה את פרנסת אותו היום ויש לה להשתמש במה שהכין לה, אולם הגר מילאה מים בחמת יותר מכדי יום אחד, וזהו כבר פגם באמונה.

הגר לא ידעה להתבונן עם אמונה – עם היסוד הנ"ל, על מעשיו של השם: כפי שנתן לה מים היום כך הוא ייתן לה גם מחר, וכי יד ה’ תקצר? היא סמכה על עצמה ולא על ה’ לכן מילאה יותר מכדי צרכה, וגם אם היו לה כמה חמתות הייתה מן הסתם ממלאה אף אותם. אולם עיקר הנקודה היא, שהגר הייתה צריכה להאמין שחייה נתונים בידיו של ה’ ואם ירצה שהיא תחיה מחר הוא יזמן לה עוד מים, ואם לא ירצה שתחיה לא יועילו לה עשרות חמתות מלאות במים. ה’ יכול לסבב סיבות, כגון שהמים יישפכו, שיגנבו ממנה את החמת, או כל דבר אחר.

כאן מתקבלת משוואה מעניינת ומאוד מחזקת: חוסר האמונה בהווה – הוא הדאגה על עתיד. האמונה בהווה – היא הביטחון על העתיד.

כל זמן שאדם תולה את עניין פרנסתו בסיבה או גורם כלשהו ולא בה’ בלבד – בודאי ידאג, כי אולי מחר לא תיתכן הסיבה הזאת? ואם תולה זאת בעצמו, בכוחו ובחכמתו – אז אולי מחר יינטלו ממנו הכוח והיכולת? ואם תולה זאת בבני אדם – אולי מחר לא ירצו לתת לו? אם כן, יש ויש סיבה לדאגה… אך כאשר אדם תולה את פרנסתו הנוכחית בה’ – למה לו לדאוג להבא? האם מחר יחסרו לה’ היכולת או הכוח והאפשרות לתת לו פרנסה? בודאי שלא. לה’ תמיד יש מה לתת. הוא כל יכול! אין הוא מוגבל חלילה על ידי שום סיבות. ואם ירצה, יוכל תת לאדם פרנסה באיזה אופן שיהיה, כגון: להוריד לו מן כמו שעשה במדבר או בכל דרך אחרת. לכן אין מקום לדאגה כלל.

זהו למעשה היסוד של הביטחון בה’, המתחיל בנקודה שהאדם מאמין שכל שהיה לו עד היום ומה שיש בידיו כעת – אפילו אם הגיע אליו על ידי סיבות, השתדלויות, או מידם של בני אדם וכדומה – הכל מידיו של הבורא בלבד. וכשיאמין בזה לא יהיה לו קשה כלל לבטוח בה’ להבא.

הלכה למעשה: כדי שנתחזק במידת הביטחון עלינו תחילה להתבונן בהשגחה של ה’, ובהשגחה הפרטית שלו עלי עד היום, ולהודות לה’ על כל מה שהיטיב ופרנס אותי עד היום. להאמין באמונה שלמה שכל מה שהיה לי עד עכשיו וכל מה שיש בידיי כעת – הבורא נתן לי זאת, כך שאין מקום לתלות זאת בשום סיבה או גורם כלשהו. ככל שאמונתו של האדם גדולה וברורה יותר בעניין זה, וככל שיאמין שאין זה בגלל פעולה מצידו או סיבה כלשהי – יגדל ביטחונו בה’ לגבי העתיד לבוא.

בזה מתקשרת מידת הביטחון למה שאנו קוראים בשבת הנקראת "שבת שירה", בה אומרים את שירת הים ועוד שירות ותשבחות. וכידוע, השירה והביטחון תלויים זה בזה וככל שנשיר ונודה יותר לה’ על ניסיו ונפלאותיו שעשה עמנו עד היום הזה, כך יגדל ביטחוננו בו יתברך לעתיד, וכמו שאנו אומרים ב"נשמת כל חי": "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה’ אלוקינו, ואל תיטשינו ה’ אלוקינו לנצח וכו’", אחרי שהיללנו את הבורא יתברך על ניסיו ונפלאותיו: שהוא מושיע ופודה ומציל ומפרנס, והוא המעורר ישנים והמקיץ נרדמים והמשיח אילמים, ורק לו לבדו אנחנו מודים על טובותיו ונפלאותיו, ועל שגאל ופדה אותנו מבית עבדים – אחרי כל ההלל והשבח הכלול בכל תחומי החיים – מהעבר ומהווה בכלל נסיו יתברך, כלומר שאנו מאמינים שכל מה שהיה איתנו ועם אבותינו עד עכשיו הכל ניסים ונפלאות של הבורא, אחרי זה אנחנו יכולים כבר בקלות לתלות את כל ביטחוננו בה’ שלא ינטשנו לנצח!

יהי רצון שנזכה כל עם ישראל להודות ולהלל לשמו יתברך תמיד ולמלא פינו שירה והודיה ושבח, ויהיה ביטחוננו בה’ חזק וברור, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.