משל על בלבולים
זה קורה לנו הרבה, יש לנו שאלות ואין עצה איך לנהוג, הבלבולים לא מרפים וכל העסק מסתבך ומתבלגן. כאן בדיוק נכנס המשל על הבלבולים.
הרבה פעמים יש לנו שאלות רבות ואין עצה בלב כיצד לנהוג. הרבה שאלות עולות כמו כמה ומה אגיד והאם מותר והאם אני בסדר? ולמה אני מרגישה אשמה? ואולי ומה עדיף? לפעמים, ההתעסקות עם מחשבה טורדנית אחת מציקה ולא נותנת מנוח. שאלות מכל הכיוונים נורות עלינו בלי יישוב הדעת בכלל.
"וְעִנְיָן זֶה" אומר רבי נחמן מברסלב, "הוּא דֶרֶךְ עֵצָה טוֹבָה גְּדוֹלָה מְאֹד בַּעֲבוֹדַת ה'. כִּי עַל פִּי רֹב יֵשׁ לְהָאָדָם בִּלְבּוּלִים רַבִּים וְעִרְבּוּב הַדַּעַת מְאֹד מִמַּה שֶּׁחָלַף וְעָבַר, בִּפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה, שֶׁאָז בָּאִים עָלָיו כָּל הַבִּלְבּוּלִים וּמְעַרְבְּבִים וּמְעַקְּמִים אֶת דַּעְתּוֹ מִמַּה שֶּׁכְּבָר עָבָר" (שיחות הר"ן, כו).
כל השאלות האלה, חוסר הדעת הזה, זה נקרא בלבולים. ועל פי רוב יש לנו הרבה בלבולים. בלבולים שבאים ממה שחלף ועבר, ובעיקר – הבלבולים באים כשאנחנו מתפללים.
מאמרים נוספים בנושא:
"לִפְעָמִים יֶשׁ לוֹ בִלְבּוּלִים מֵעִנְיַין הַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלּוֹ וְעִסְקֵי בֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא, בַּאֲשֶׁר כִּי לֹא טוֹב עָשָׂה בְּעִנְיָין זֶה וְכַיּוֹצֵא, וְכָךְ הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה הַרְבֵּה, וְיֵשׁ שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתוֹ בְּעֵת עֲבוֹדָתוֹ בְּתוֹרָה אוֹ בִתְפִילָּה וְכַיּוֹצֵא בְּהַפְּגָמִים שֶׁפָּגַם מִקֹּודֶם, בַּאֲשֶׁר שֶׁבְּעִנְייָן זֶה לֹא עָשָׂה כַּהֹוגֶן נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה הַרְבֵּה מְאֹוד כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ לְכָל אָדָם בְּעַצְמוֹ".
לפעמים, אומר רבי נחמן, הבלבולים הם בענייני העבודה והבית. מה לעשות ואיך לנהוג בבית או בעבודה או במקום כזה או אחר, ואיך התנהגתי ומה עשיתי ומה הייתי צריך לעשות, ולמה אמרתי את מה שאמרתי ולמה לא אמרתי. ואם אמרתי, אז איך אמרתי? ועוד כהנה וכהנה בלבולים.
"עַל כֵּן, הַשִּׁכְחָה הִיא עֵצָה טוֹבָה גְּדוֹלָה מְאֹוד לָזֶה, שֶׁתֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁחוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדָּבָר – יַעֲבִיר וִיסַלֵּק אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִזֶּה לְגַמְרֵי, וְלֹא יַתְחִיל לַחְשֹׁב עוֹד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְייָן זֶה כְּלָל. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, כִּי הוּא דָבָר גָּדוֹל מְאֹוד".
רבי נחמן אומר, שלבלבולים האלה השכחה טובה. לסלק את העניין הזה מהדעת את המחשבות הטורדניות האלה. לומר לעצמי, 'טוב, כרגע אני בבלבולים. אין לי דעת'. לקבל החלטה לשכוח מהעניין, ואם אין ברירה והעניין מצריך טיפול, אז לשכוח ממנו עכשיו ולחשוב עליו עוד כמה ימים, כשתבוא לי דעת חדשה. כשאהיה ברגיעה.
"וְאִיתָא בַּסְּפָרִים שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתַּן הַשִּׁכְחָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עַל לוֹמְדֶיהָ תָּמִיד כַּשָּׁעָה הָרִאשׁוֹנָה, כִּי עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה, כְּשֶׁחוֹזֵר וּבָא וְלוֹמֵד אֲפִילּוּ מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד – הוּא אֶצְלוֹ כַּחֲדָשׁוֹת, וְחָבִיב עָלָיו".
בשביל זה ניתנה השכחה. כדי שנבוא כל יום ונלמד משהו חדש. כי אם נבוא ללמוד תורה כשאנחנו יודעים הכל, אז מה החידוש פה? אבל כששוכחים ובאים ללמוד מחדש, אז התורה נעשית חביבה. כמו גם המחשבה הטורדנית והבלבול, לשכוח ממנו כדי שנקבל דעת חדשה. תורה חדשה. שנתחדש כל פעם ולא נשקע בתוך הבלבולים.
"וְאִיתָא מָשָׁל עַל הַלּוֹמֵד וְשׁוֹכֵחַ, שֶׁשָּׂכְרוּ אֲנָשִׁים לְמַלֹּאת חָבִיּוֹת, וְהֶחָבִיּוֹת הָיוּ נְקוּבִים, וְכָל מַה שֶּׁהָיוּ שׁוֹפְכִין לְתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת – נִשְׁפַּךְ לַחוּץ. וְהַטִּיפְּשִׁים אָמְרוּ: הוֹאִיל וְחוֹזֵר וְנִשְׁפָּךְ לַחוּץ – לָמָּה לָנוּ לְיַגֵּעַ וּלְמַלֹּאת, מֵאַחַר שֶׁאַחַרכָּךְ נִשְׁפָּךְ".
אולי גם זה יעניין אתכם:
רבי נחמן מספר משל על מי שלומד ושוכח. שכרו אנשים למלא חביות והחביות היו נקובות. אז מה אמרו הטיפשים? למה לנו למלא את החביות? הרי זה נשפך?
ומה אמר מי שחכם?
"אֲבָל הֶחָכָם אָמַר מַה לִּי בָּזֶה? הֲלֹא פּוֹרְעִין לִי עַל הַיּוֹם, וּשְׂכָרִי לֹא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וָיוֹם, כִּי אֲנִי מֻשְׂכָּר לְיָמִים, וּמַה לִּי אִם נִשְׁפָּךְ? כָּךְ אַף עַל-פִּי שֶׁשּׁוֹכֵחַ לִימּוּדוֹ, שְׂכָרוֹ לֹא יְקֻפַּח מִכָּל יוֹם וָיוֹם".
החכם אומר. מה אכפת לי אם יש חורים בחביות? שכרו אותי בשביל למלא את החביות? אז אני אמלא את החביות. הרי אקבל את אותה משכורת.
אתם מבינים, החכם לא התבלבל למה המפעל עושה כך, או שמא אולי על המפעל לנהוג אחרת. ולמה דווקא חביות? ואולי צריך דליים? ואולי נהגתי כך או אחרת? לא. אני לא חושב על זה. אני מקיים את מה שאני צריך.
זו למידה. ללמוד ולשכוח ולהניח את הבלבולים בצד עד שתבוא דעת חדשה. תורה חדשה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור