משקל המידות באמונה

ידוע הוא שכל המידות כולן עומדות על האמונה, שהרי המידות כשמן כן הן, ובעזרתן מודדים את האמונה של האדם. לכן נקראות הן מידות, כמו שיש מידות ומשקולות למדוד ולשקול בעזרתם דברים...

8 דק' קריאה

הרב יעקב הרצברג

פורסם בתאריך 06.04.21

ידוע הוא שכל המידות כולן עומדות על האמונה, שהרי המידות כשמן כן הן, ובעזרתן מודדים את האמונה של האדם. לכן נקראות הן מידות, כמו שיש מידות ומשקולות למדוד ולשקול בעזרתם דברים. על פי היסוד – שכל העבודה שלנו היא לזכות לאמונה, כלומר, כל פעם כשאנו עובדים על מידה זו או אחרת – הכל אחד, כי המידה נותנת לנו כלי לבדוק את האמונה בה זכינו בשלב הרוחני בו אנו נמצאים בעוד אופן ומעוד זווית.
ננסה להמחיש עניין זה בעזרת מספר דוגמאות:
 
כעס
 
כל אחד יודע שהכעס הוא דבר לא הגיוני ומזיק מאוד לנפש ולגוף, וכבר אמרו חכמינו: שהכועס קרוב להיות משוגע ממש, ואפילו גויי הארצות ואנשים הרחוקים מתורה ומצוות, כולם מודעים לכך שזו מידה מגונה ומזיקה. אם כן נשאלת השאלה, מדוע בכל זאת כולם כועסים? האם ייתכן מצב שאדם יוכל להימלט מן הכעס בכל פעם שעומדת בפני מציאות שהיא נגד רצונו?
 
העובדה שאדם יודע שהכעס לא טוב ומבין את זה בצורה ברורה לגמרי, עדיין לא מספיקה לו כדי לבטל את הכעס. אם אין לו אמונה, ואפילו אם הוא אדם שמצליח לשלוט על עצמו ברוב המקרים, תמיד יגיע המקרה שיהיה קצה גבול היכולת עד לרגע שבו הוא ‘יתפוצץ’. דבר זה נובע מכך שללא האמונה, הכל חיצוני אצלו. שום עבודה על המידות אינה יכולה להצליח בלי האמונה. והסיבה שרק מי שיש לו אמונה יכול באמת לצאת מהכעס היא, הידיעה שכל מה שקורה לו הוא רצון הבורא וזה הניסיון שלו באמונה. הוא מבין גם שמי שעומד מולו להכעיסו הוא רק אותו אחד שעליו נאמר: "אין עוד מלבדו", ומבין הוא שהקב"ה מצער אותו על עוונותיו, לכן הוא יודע שהדרך היחידה להגיב היא, רק להכניע את עצמו לפני הבורא ולעשות תשובה.
 
כמובן שאדם מאמין גם יודע שהכעס הוא עבירה חמורה, כעובד עבודה זרה. ידיעה זו מועילה בהרבה מקרים ומונעת אותו מן הכעס. אבל בדרך כלל גם זה לא מספיק חזק למנוע אותו מהכעס, כי הוא לא מאמין באמת שמולו נמצא הבורא ולא אדם או מקרה טבעי. רק אם זכה האדם לדרגת אמונה בהשגחה פרטית ויודע שהכל מאת הבורא, רק אז ניצל ממידת הכעס מכיון שהוא מבין שאין לו שום כוח ואפשרות לכפות את המציאות להיות כרצונו, כמו שאומרים: "הרגזן לא עלתה לו אלא רגזנותו", מאחר ורק הבורא מחליט מה תהיה המציאות, לכן הכעס יהיה מיותר. הכעס הוא בעצם ביטוי של אלימות ותוקפנות הנובעים מהדימיון של "כוחי ועוצם ידי", כאילו שהוא בעל הכוחות לשלוט על הסובבים אותו, ולכן נחשב כעובד עבודה זרה, כי נראה לו שהוא בעל הכוח והשליטה.      
 
רבי נחמן כותב בספר המידות את הדברים הבאים על מידת הכעס:
כעס מוביל את האדם להתבזות.
כל הכועס, חוכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו, וגם אם פוסקים לו גדולה מן השמים, מורידים אותו מגדולתו.
הרתחן (כעסן) חייו אינם חיים, ונופל לעצבות.
הקב"ה אוהב אדם שאינו כועס, וכן את האדם המעביר על מידותיו.
על ידי כעס נכחש בשרו של האדם ומתקצרים ימיו.
הכעס גורם להפחדת הזולת, וגורם לכעסן נזק בראייתו.
על יד הכעס מפסיד את כספו.
 
די לנו בכך, כדי להבין מה יכול לגרום הכעס ולאיזו באר-שחת הוא יכול להוביל את האדם, והשומר נפשו – ירחק מן הכעס!, ויאמין שכל פעם שהוא נמצא בהתקף כעס וזעם, הוא, למעשה, נמצא בנסיון מאת הבורא. וכל פעם שהוא יזכה לעמוד בנסיון זה, הוא יזכה לתקן שלב נוסף במידה זו, עד אשר יתקנה בשלמות ויזכה להעלות ולהתחזק באמונה.
 
שמחה
 
אחת המידות שעליה קשה מאוד לעבוד, היא מידת השמחה. הסתכלות על העומס והלחצים איתם אנו נאלצים להתמודד בחיי היום-יום, עוזרים לנו להבין מדוע קשה להיות בשמחה. על כך אומר רבי נחמן: "עיקר נשיכת הנחש הוא העצבות!" ומסביר הוא, הנחש מכיש לפתע פתאום, כך גם העצבות והדיכאון, לפתע הם פוגעים בצורה קשה וכואבת, כמו הנחש. אולם למרות זאת, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – האדם צריך לכפות על עצמו שמחה, למרות שזה קשה, להאמין שהיא הפתרון והתשובה לכל דיכדוך, יאוש ועצבות. קל להיות שמח בזמנים טובים, אולם לעיתים פוקדים את האדם גם זמנים לא קלים במיוחד, גם בזמנים אלה אסור לו להזניח את השמחה וליפול לעצבות.
 
מספר עצות לעבודה על מידת השמחה –
 
השגחה פרטית – אדם מאמין הוא תמיד שמח מכיון שיודע שהבורא משגיח עליו כל הזמן, ויודע שאין רחמן יותר מהבורא ושכל מה שעובר עליו – הכל לטובתו.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד – קיום מצווה עצומה, שכל ציווייה הוא, להיות בשמחה. לכל אדם בעיות רבות וטיבעי הדבר שהוא ימשך אחר העצבות, כי עניינים רבים מדאיגים אותו וגורמים לו צער, אך למרות זאת, מצווה הוא לקיים – "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!" – כך אומר רבי נחמן לכל אדם. בעזרת קיום מצווה זו של שמחה, נוכל לדחוק הצידה כל רגש של דכדוך ועצבות.
העמדת פנים – אדם שלא חש בשמחה יעמיד פנים שהוא שמח. אמרו חז"ל: שלא לשמה – יהיה לשמה, כלומר, בסופו של דבר אתה תהיה שמח גם אם בתחילה היה מדובר בהעמדת פנים, וכשיאמין בזה יצליח.
שמחה בקיום המצוות –  אדם צריך להיות שמח בכל מצווה שהוא מקיים ולשמוח מאוד מהידיעה שהבורא מזכה אותו לקיימה, כי בשמחה זו הוא גורם נחת רוח לקב"ה ויזכה לקבל עליה בעולם הבא שכר טוב שאין כדוגמתו בעולם הזה, כמו שכתוב: "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". ועיקר השכר שזוכה לו הוא, שמכיר את הבורא ומתקרב אליו. דבר זה גורם לו הנאה עצומה ותענוג נפלא כבר בעולם הזה.
 
מידת השמחה, היא אחת המידות שרבי נחמן נותן לה תשומת לב רבה מאוד, עד שאמר: שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד. ואמר הרב אברהם מטולטשין זצ"ל: אם הורה לנו רבי נחמן שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד – עלינו להאמין שיש לנו על מה לשמוח תמיד!.
 
עצבות
 
רבי נחמן כותב (ליקו"מ, קנ"ה): העצבות היא מידה מגונה מאוד הנובעת מחוסר אמונה. והוא מדמה את האמונה לקרקע שזורעים בה גרעין. אם יש לאדם אמונה, אזי נקרא הדבר קרקע טובה ואז האדם הולך וצומח בעבודתו, ואינו ירא משום דבר ושום בילבול לא יכול להפיל אותו לעצבות, מכיון שמאמין ובוטח הוא בקב"ה, שמשגיח עליו ומוליך אותו בדרך הטובה ביותר עבורו. כמו-כן הוא מאמין שכאשר הוא מתפלל, הקב"ה שומע כל מילה היוצאת מפיו וממילא אין לו עצלות וכבדות בתפילתו, מכיון שמאמין שתפילתו עושה פירות. לעומת זאת, כשיש חסרון אמונה, הרי זה דומה לזורע בקרקע שאינה טובה והגרעין פשוט נרקב בארץ, כך אותו אדם הוא נרקב ממש בעצבות שנובעת מחסרון אמונה.
 
קמצנות
 
אחת המידות המגונות המראה על חוסר אמונה של אדם היא, הקמצנות. נאמר: "פתוח תפתח את ידך". למתן צדקה יש כוח עצום, והיא יכולה לפתוח שערי שמים וברכה, שתביא עימה שפע רב ופרנסה. על כך אמרו חז"ל: ‘עשר ותתעשר!’ – אדם שזוכה לתת מעשר זוכה להתעשר, מכיון שהקב"ה רואה שהוא ‘פקיד’ נאמן ועושה שימוש נכון בכסף, לכן הוא משפיע לו יותר. בעזרת האמונה זוכה האדם להבין שהכסף הוא רק פיקדון בידיו, ועליו לעשות בו שימוש נכון. אדם שיקמץ את ידו, השפע אף הוא יקומץ מלמעלה (מידה כנגד מידה).
 
מסופר על איש אחד, אשר היה עשיר כקורח, אך קמצן ביותר. למרות הפצרות חוזרות ונשנות של הרב, הוא סירב לתרום מכספו לנזקקים ולסייע להם בעולם פרנסתם. יום אחד, כאשר שהה בבית הרב, העמיד בעל הבית את העשיר מול ראי, ואמר לו: "מה אתה רואה?" ענה העשיר: "אני רואה את עצמי, כמובן!". "אהה", השיבו הרב, והוביל אותו אל מול חלון המשקיף אל הרחוב: "ועכשיו מה אתה רואה?". השיב האיש: "אני רואה פרצופיהם של אנשים שוני, אשה זקנה חוצה את הכביש, ואיש עני נאנק תחת משאו". "כן", אמר הרב, "ואתה יודע מהו ההבדל בין שני המראות שראית? מדוע ראית במקרה הראשון את פניך בלבד, ובמקרה השני יכולת לראות את פניהם ומשאם הכבד של האחרים? אסביר לך: הזכוכית הראשונה שהיתה מול פניך, היתה מצופה מצידה האחורי בשכבה דקה של כסף, ואילו החלון דרכו ראית את העולם, היה פשוט שקוף. החיים בצד הבטחון שבכסף, מתמקדים לעיתים תכופות רק בעצמם, באדם החי אותם. כל עוד הזכוכית פשוטה, השקופה, מאפשרת לאדם לראות גם את האחרים, להזדהות איתם ולרחם עליהם". העשיר הבין את המסר.
 
על האדם להימנע מלסגור את עצמו ב’תיבת נח’, אטומה מפני העולם החיצון בדפנות של אגואיזם קמצנות ושאר מידות רעות. כשיצליח האדם להתגבר על מידת הקמצנות, שהיא אכן מידה רעה ומגונה, הוא יצליח להזדהות עם כאבם של אנשים קשיי-יום ובזכות צדקה יוכל לסייע להם. נאמר: "ושם דרך פעמיו" – אלו אותם אנשים שמדליקים נרות כדי להאיר בהם לרבים. כלומר, אור השמחה שנדלק אצל אותו אדם הזקוק לפת לחם, כשהוא מקבל צדקה וזוכה לקיים את נפשו.
 
סיבה נוספת לקמצנות היא, כאשר אדם מאמין ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מכיון שהאדם חושב שבכוחו השיג את הכסף הזה ורוצה לשמור עליו אצלו. רק חבל מאוד שרבים לא מודעים לכך שהקב"ה הוא זה שמעשיר והוא זה שמוריש. ידיעה זו תגרום לאדם להתחזק באמונה בכל הקשור לממון, וגם לעבוד על מידת הקמצנות בקלות, ולהיות נדיב לב ומשפיע.            
 
קנאה
 
הקנאה היא תוצאה ברורה של חוסר אמונה. אם האדם היה מאמין שעל כל אחד ואחד הקב"ה משגיח בהשגחה פרטית ומדוייקת עד לפרט האחרון, בדיוק לפי התיקון של כל אחד כפי שורש הנשמה שלו והגילגולים שלו ומידותיו ותכונותיו הנפשיות והגופניות וכו’ וכו’, כאשר כל אחד מבין כמה וכמה פרטים יש באדם שמשתנים באין סוף שינויים מאדם לאדם, כמו שאמרו רבותינו: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", והיה מבין שהבורא יודע בדיוק מה כל אחד צריך –  ולכן גם לא היה מקנא.
 
בסיפור המעשיה ‘מעשה בחכם ותם’, אומר התם: "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", כלומר מה לי להסתכל על השני מאחר ואני צריך לתקן דברים מסויימים. אני צריך להתרכז בעבודה שלי, אין לי זמן להסתכל על מעשיו של האחר, הרי אין לי שום עסק בהם. רק ע"י אמונה, שהבורא משגיח עליו, יוכל להבין שכל החסרונות שלו וכל אותם הדברים בהם הוא לא מצליח, כולם רק בשביל התיקון שלו וזה הניסיון שלו, ובעזרת חסרונות אלה יוכל להתקרב לבורא, וזו תכלית האדם. הבנה זו תגרום לו לשמוח בחלקו באמת. וכשאומרים ‘שמח בחלקו’, הכוונה היא, בכל חלקו גם במה שלא הולך לו ובעיקר במה שיש לו, כי הכל לטובתו. לכן גם לא יקנא באף אחד, רק עושה את שלו ועובד על תיקון מידותיו ולא מסתכל על שום אדם בעולם, לכן גם לא יעניין אותו אם ‘הדשא של השכן ירוק יותר’.
 
הזכרנו שמידת הקנאה נובעת מהסיבה שאדם לא מסתפק במה שיש לו. הנהגתם של גדולי עולם חיו וחשו הסתפקות במועט – מחזקת אותנו מאוד. כל אחד אחד מהם החשיב בעיניו את המעט שהיה לו כהרבה, ואילו של אחרים ימעט בעיניו, ועל כן לא נשבה בהם רוח קנאה לעולם. אברהם אבינו הסתפק במה שיש לו, הוא לא רצה להרבות ברכוש, ולאחר מלחמתו עם ארבעת המלכים אמר למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". אם נשכיל ללכת בדרכו והנהגתו של אברהם אבינו, נזכה להיות שמחים במה שיש לנו, ולהשלים ולשמוח עם מה שיש בידינו אם מעט ואם הרבה, וכך להימנע ממידת הקנאה שמובילה לשאר מידות ותאוות רעות, כי אדם שמקנא הוא אדם שחומד ועינו ‘גדולה’ ומתאווה לעוד ועוד, עד אשר לא יוכל לשמוח במה שיש לו וליהנות ממה שיש לו.
 
מסופר על הליצן הפרסי המפורסם נאסר א-דין, שפעם הגיע לאגם לצוד ברווזים, אך כל מאמציו עלו בתוהו. התרוצץ מעבר לעבר, נשם ונשף ואגלי זיעה שטפו את פניו, אך ללא הועיל. לבסוף כשראה שאין סיכוי למאמציו, התיישב על שפת האגם, הוציא לחם מתרמילו, טבלו במי האגם ואכל את הלחם בתיאבון. אנשים שראו אותו שאלו אותו לפשר מעשיו. השיב הליצן: אם אין אני יכול לאכול ברווזים, אני מסתפק במרק ברווזים…
 
גאווה
 
הגאווה מבטאת חוסר אמונה ובנוסף, היא אחד הגורמים המובלים את האדם, חלילה, לכפירה. רבי סעדיה גאון זצ"ל (בהקדמתו לאמונות ודיעות) מונה מספר גורמים פסיכולוגיים ושכליים המביאים את האדם לידי כפירה. אחד מהם הוא הגאווה, וכך הוא אומר: "והחמישית – עזות וגאווה הגוברים על האדם, ולא מודה כי יש חוכמה נעלמת ממנו ולא מדע עומד לפניו, ובהם אמר הכתוב (תהלים י):"רשע בגובה אפו בל ידרוש"- ולא מרגיש כי הטענה הזאת לא תועילהו בעשר טבעת ולא בכתיבת אות". כלומר, אדם זה מוכח להודות שישנם מקצועות שהוא בור בהם ואינו יודע, וכי בטענה זו ובגאוותו לא תועיל לו לעשות ‘טבעת’ אם לא למד מקצוע צורפות? הרי שלהיטותו אחר הגאווה גוררת ומביאה בעקבותיה אבדון רוחני והתמוטטות גשמית גם יחד.
 
אחת הדוגמאות הבולטות לגאווה המביאה אדם לכפירה היא, פרעה מלך מצרים שאמר: "לי יאורי ואני עשיתני". מרוב הגאווה שהיתה בו הוא חשב שהוא ברא את עצמו. ואפילו שזה מגוחך לחשוב כך, כל מי שמתגאה עלול, חלילה, להגיע למחשבה מעין זו. כי אם לא כן מדוע הוא מתגאה? אם הוא מתגאה על חוכמתו – הרי ה’ נתן לו חכמה, כמו שכתוב "ה’ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה". אם בעושרו – הרי "ה’ מוריש ומעשיר". כלומר, אם היה מאמין באמת שכל מה שיש לו זה מאת הבורא, לא היה מתגאה, ובידו ובכוחו אין כלום, אלא אם כן הבורא הוא זה שיתן לו את הכוח לעשות את החיל הזה.
          
יראה
 
אדם מאמין זוכה למידת היראה ועל ידי זה זוכה להאריך ימים, כמו שכתוב "יראת ה’ תוסיף ימים". והסיבה לכך היא, שאדם הירא מה’ בלבד אינו ירא משום דבר בעולם, כמו שאומרים: מי שמפחד מאחד לא מפחד מאף אחד, ומי שלא מפחד מאחד, מפחד מכל אחד. רבי נחמן מסביר (ליקו"מ, ט"ו): כל הדברים שאדם מפחד מהם, זה מפני שמלובשת בהם יראה מלמעלה, כלומר, שיראה זו מכוונת משמים להפחיד אותו ולעורר אותו ליראה האמיתית, יראת ה’. יראות אלה נקראות יראות "חיצוניות" ונקראות גם יראות "נפולות", כי נפלו מלמעלה לעורר את האדם. הן גם מקצרות את שנותיו בדאגות, אלא אם כן מעלה אותן לשורשן ע"י ששופט את מעשיו ומתוודה על עוונותיו וזוכה להתעוררות אמיתית. 
 
אדם שזוכה לחזק את אמונתו מבין שהקב"ה נמצא בכל מקום ורואה אותו ואת מחשבותיו, לכן הוא ירא רק את ה’ ועושה תמיד תשובה על עוונותיו וממילא מאריך ימים. יראת ה’ היא יראה טובה, שהרי מאמין שהקב"ה אוהב אותו ויסלח לו וירחם עליו. מה שאין כן כשירא מבשר ודם, אין שום הבטחה שאותו אדם ירחם עליו, על זאת אמר דוד המלך ע"ה: "ניפלה נא ביד ה’ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפילה", וכל שכן כשירא מחיה רעה  או כל פגע רע אחר שאין לו שום נחמה ביראה הזאת.
 
יראת שמים מובילה את האדם לעשות את רצון אביו שבשמים. על כך אמר ר’ יהודה בן תימא (פרקי אבות): "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים".
 
שאל הטור (או"ח, א) – מדוע היה צריך ר’ יהודה בן תימא להדגים ולהמשיל את כל בעלי החיים הנזכרים בדבריו? ועונה הוא: ללמדך שיש מסר ומוסר גדול בעיקר תפקידם של האברים החיוניים בגוף האדם, על מנת לגייסם ליראה ולעבודת הבורא. לדוגמא, להיות גיבור כארי – המשלה זו היא כנגד הלב, כי גבורת עבודת ויראת ה’ היא בלב, שהרי הלב חומד, לכן על האדם לדעת כיצד להטות את ליבו לאותם אפיקים אידיאליים וילחם בגבורה להשיגם ללא חת ומורא, בלי שום יראה משום דבר, רק יראת הבורא.
 
מכאן אנו למדים דבר חשוב מאוד כשאנו ניגשים למלאכת תיקון-המידות: ככל שיוסיף האדם אמונה בעבודה זו על מידותיו, יוכל לתקן אותן בהצלחה וכראוי. על דרך זו נוכל גם לבדוק את האמונה בה זכינו בשלב הרוחני בו אנו נמצאים. כך נזכה לתקן את מידותינו וכמובן, להגדיל את האמונה בעלותנו לשלב הבא.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה