מתחזקים את המסוק

כל השקעה של האדם בחיי הרוח
מהווים תדלוק המסוק וצידה לדרך,
למקום שבו יקבל את השכר הראוי,
מלבד העובדה שזכה להינצל מגורל
ההתנפצות אל הסלעים…

כידוע, הקב"ה מדבר איתנו באמצעות העולם הזה. מהו אפוא המסר מהתרסקותו הנוראה של מסוק צה"ל שאירעה בתחילת החודש ברומניה?

אמשול לך משל: מטיילים שטו בסירה על פני נהר אדיר ורחב. מי הנהר זרמו והאוויר טפח על פניהם בנעימות. הנוף היה ממש מרהיב והטיול זרם על מי מנוחות עד שהבחינו המטיילים כי בסוף הנהר התמים הזה, ישנה תהום עמוקה שמפל אדיר מוביל ישירות אליה. הם החלו בנסיונות להשיט את הסירה אחורנית כדי להתרחק מהסכנה, אך כל מאמציהם עלו בתוהו. הסירה המשיכה לנוע ולהתקדם אל היעד המצמרר והבלתי נמנע.

לרגע, פיתה אותם הנוף להתעלם מהסוף האיום וליהנות מהנוף והאוויר המשכר, אך מיד התנערו וניסו לחפש במהירות פיתרון הולם, בכל כוחם תרו אחר מפלט מהסוף המר אליו הם מובלים בכוח איתנים שלא ניתן לגבור עליו.

לפתע, גילו כי בצד הסירה ישנו בד המכסה מסוק. הם הסירו את הכיסוי ובדקו את המסוק. הכל שלם ותקין וכל מה שנדרש הוא רק לעלות עליו, להפעיל את המנוע ולהמריא. הם הכינו את החלקים, ניקו ושימנו אותם כראוי, וקדימה – להמראה. כך, בעודם עולים למעלה, הביטו בשוויון נפש בסירה הגולשת במורד ומתנפצת אל הסלעים בתהום האיומה עד שנעלמה מנגד עיניהם.

עד כאן המשל.

והנמשל: האדם אף הוא מורכב משני חלקים – האחד הוא החלק החומרי, והשני הוא הנשמה שבקרבו, חלק אלוק ממעל. שני החלקים צמודים אחד לשני לאורך כל מסעו של האדם בעולם עד לרגע הסיום, בו צונח הגוף לתהום, כלומר, החומר חוזר למקום ממנו נלקח, היא האדמה. והנשמה – ממריאה לגנזי מרומים, עליה לא חלים חוקי הכליון החומרי.

הגוף שימש עד כה לבוש לנשמה כדי שתוכל לשהות כאן בעולם הזה, ועתה היא פושטת את המעטה שליווה אותה כל העת וחוזרת למקומה. על האדם בלבד מוטלת האחריות להחליט מי הוא מבין שני החלקים – האם הגוף החומרי או שמא מזדהה עם הנשמה? ההבדל עצום ללא ספק ויוכיח את עצמו עוד יותר בתומו של המסע, כאשר הסירה אינה יכולה להתנתק ומתקדמת הישר לתהום, אל עבר הריסוק המוחלט, ואילו המסוק ממריא וניצל מהסוף המר שכלל אינו קשור אליו.

"הנשמה לך והגוף פעלך" – כפי שאנו אומרים בימי הסליחות של חודש אלול. שני החלקים שייכים להקב"ה, הוא בראם ויצרם בדעת ובחכמה והעניק לנו אותם במתנה. אך הפיקדון הוא זמני ויש לנצל כראוי ולתחזק את המסוק באופן הטוב ביותר, לתדלקו ולהתקינו כך שיהיה מוכן להמראה בבוא העת. תחזוקה נכונה ויעילה תציל מאבדון מובטח.

כל מחשבה טובה, כל מעשה טוב, תפילה, עזרה וחסד, כל השקעה של האדם בחיי הרוח מהווים תדלוק המסוק וצידה לדרך, העולה לבית א-ל, שם יקבל את השכר הראוי, מלבד העובדה שזכה להינצל מגורל ההתנפצות אל הסלעים.

הגוף ניתן לנו מאת הבורא כמתנת שמים והוא משמש כלי עבודה איתו נוכל לצלוח את המעבר בעולם הזה, שהוא כפרוזדור לטרקלין – העולם הבא. השם יתברך מצפה מאיתנו שנתקין עצמנו בפרוזדור כדי שנוכל להיכנס לטרקלין, שהרי לא יעלה על הדעת לבוא לביתו של הגביר מבלי לנגב רגליים בשטיח שבמפתן הדלת.

בעזרת הגוף נוכל לקיים את ציוויו של השם יתברך. נקדש את אכילתנו ומעשינו כדי שלא נגרום לגוף להיות בהמי. אלא להיפך, שיוכל להיות מסור כולו לרוח ולנשמה ואז כל מעשה ארצי הופך למקודש וראוי, שהרי עומדת מול העיניים מטרה נעלה שלשמה נעשה הכל.

נשווה זאת לאדם שיוצא למסע טיפוס על האוורסט, כשמטרתו לכבוש את הפסגה. בשעה שכזו, כל רצונו הוא להגיע לראש ההר ולתקוע יתד, וכשהוא עוצר מעט בדרך לאכול ולנוח, ואפילו סתם כדי להתאוורר, זה משרת אותו למען התכלית, שכן מבלי לנקות קצת את הראש או לאכול משהו ולהניח לרגליו העייפות לא יוכל להמשיך ולהתקדם לעבר הפסגה. ובכן, אדם המכין את עצמו כראוי בעולם הזה מתקבל למעלה בכבוד מלכים, וח"ו להיפך.

משל למלך שהזמין את שני עבדיו לסעודה שאמורה להיערך בארמונו וקבע להם תאריך. האחד, תפר לעצמו בגדים נאים ומתוקנים, צחצח נעליו והכין את מטלטליו. שבוע לפני המועד, שם פעמיו לעבר עיר הבירה. כמובן שהגיע לפני הזמן והיה לו מספיק זמן לנוח ולהירגע מעמל הדרך.

השני, לעומתו, לא היה לחוץ והמשיך להתבוסס בתאוותיו ולא נתן את דעתו וליבו לזמן שחלף. שלושה ימים לפני המועד התנער מתרדמתו… ונלחץ. כך, בלית ברירה, החל להתארגן כמטורף, תפס את סוסו ואת עגלתו והחל לשעוט. הוא הגיע ברגע האחרון כשכולו מלא אבק ובוץ דרכים דבוק לנעליו ולבגדיו המטולאים. שני העבדים ניצבו בפתח הארמון, את הראשון הכניסו השומרים בכבוד ואילו את השני גירשו בבוז, לא לפני שחטף כמה מכות הגונות על זלזולו במלך.

לעולם האמת נבוא עם היבול שעליו עמלנו בעולם הזה. כפי שנשקיע כך יראה המוצר המוגמר. אם זרענו, זיבלנו, ניקשנו עשבים שוטים, ניקינו וטיפלנו כיאות – יצמח לנו מה שציפינו לתפארה. ואם חלילה נחנו, ישבנו רגל על רגל ונהנינו מהאוויר המשכר, אל לנו לצפות לפריחה ולצמיחה שבוא תבוא. כי הדברים לא נעשים מאליהם, מה שלא הושקע בו לא מניב את התוצאות הרצויות. "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב מה יאכל בשבת?".

ללא הכנה והתקנה בטרם עת, לא ימריא המסוק והסירה תצנח עם כל אשר עליה לתהום. יהי רצון שבורא עולם יעזור לנו להשכיל מבעוד מועד לתקן את הדרוש תיקון ולהכין צידה לדרך, ונצלח את מסע החיים בדרך המושלמת. אמן!