מתי הוא כבר יבוא

 

 

בתשעה באב אחר הצהריים הייתי מאוד עצובה.

 

השמש התגלשה מאמצע השמים למטה, לצד מערב, והרגשתי שאני רוצה לנעוץ את האצבעות שלי באמצע הבטן העגולה והצהובה שלה ולצרוח: "לא! לא! אל תשקעי! אני לא מוכנה שתשעה באב יעבור בלי שהמשיח יבוא! אני לא מוכנה שהצום ייגמר וכולם ילכו לאכול, ואמא תגיד שלילדים כבר מותר להתרחץ, ובינתיים היא תפרוס אבטיח ואבא יכין קפה, וככה נשב כולנו לאכול, ולאט לאט יעבור כל העצב. הפנים שלהם יפסיקו להיות חיוורים והכל – הכל פשוט ייגמר!!

 

אני לא מוכנה שזה ייגמר בלי משיח עוד פעם!!"

 

בשנה שעברה הייתי קטנה יותר, וחיכיתי למשיח פחות, וגם היו אז פחות פיגועים ופחות יהודים נרצחו – ועדיין אני זוכרת איך הייתי עצובה כשתשעה באב נגמר ומשיח לא בא.

 

אבל העצב עבר לי. מדי מהר הוא עבר.

 

ועכשיו אני זוכרת בדיוק איך זה היה, כמו שכבר כתבתי, עם האבטיח והאמבטיות והפנים שמפסיקות להיות חיוורות והדיבורים שחוזרים להיות רגילים, והמוסיקה שלמחרת כבר מותר לשמוע.

 

נכון, אנחנו לא הדלקנו טייפ במשך עוד כמה ימים, אבל השכנים שלנו – כאילו חיכו עם השעון ביד לרגע של חצות היום, ומיד הדליקו את הקלטת עם הכי הרבה תופים שהיתה להם בבית.

 

"אם הם יעשו את זה גם מחר", חשבתי לעצמי בתשעה באב, "אם גם מחר הם ידליקו טייפ בקולי קולות מיד בחצות היום, אני פשוט אלך אליהם הביתה, אדפוק על הדלת ואשאל, בלי להתבייש: "אפשר לדעת ממה אתם שמחים? מה הסיבה של החגיגות שלכם? מה עושה אתכם כאלה עליזים? הרי משיח עוד לא בא!! הוא עוד לא בא!!! אז איך בכלל אפשר לשמוח?"

 

אפשר לחשוב שיש את תשעה באב בשביל שהוא יעבור ודי. אפשר לחשוב שתשעה באב הוא כמו חנוכה או פורים – בא והולך וזהו. הרי זה לא נכון! הוא בא בשביל שנחכה למשיח ושהמשיח יבוא, ואם הוא עובר בלעדיו אז זה כאילו – כאילו שעוד פעם נכשלנו. כל שנה שהמשיח לא בא זה כאילו שכל היהודים קיבלו במבחן של הגאולה ‘בלתי מספיק’…

 

זה כמו ילד, בא לי לראש משל קטן, כמו ילד שבא לבקש מההורים שלו משהו והם אומרים לו: היום לא, אבל אולי מחר. וכשהוא בא למחרת הם שוב אומרים לו: היום לא, אבל אולי מחר. וככה הוא בא שנה, שנתיים, עשר שנים, מאה שנים, אלף שנים, אלפיים שנה!

 

די! זה מעליב אותו! הוא מרגיש שלא אוהבים אותו!

 

יצאתי למרפסת, ובראש שלי היה בלגאן כזה של מחשבות. מחשבות עצובות, מחשבות מאוכזבות.

 

השמש המשיכה לגלוש למערב כאילו כלום לא איכפת לה.

 

"הי, שמש", רציתי להגיד לה, "את זרחת על ירושלים גם ביום הנורא ההוא, כשבית המקדש בער באש, נכון? אבל אז לא כל כך הבחינו בקרניים שלך, מפני שירושלים הייתה מלאה באור האדום של הלהבות והעשן והפיח, ולכל האנשים – לאלה שנשארו בחיים – היו המון דמעות בעיניים. כנראה הם בכלל לא שמו לב ששקעת, ולא שמו לב שזרחת למחרת, מרוב עצב.

 

מה ראית, שמש, ממרומי השמים, באותם ימים איומים בירושלים? ראית את הקירות העבים, החזקים, של בית המקדש, מתמוטטים כאילו הם מקרטון? ראית את החומה נהרסת? ראית איך הכהנים קופצים לתוך האש? ומה עשית, שמש, בכית? אולי טפטפו לך דמעות לאורך הקרניים ונפלו לתוך הלהבות?"

 

השמש נראתה לי שקטה כזאת, כאילו היא חושבת מחשבות, כאילו גם לה יש מה לומר על תשעה באב של אז ועל תשעה באב של היום.

 

פתאום חשבתי שבכלל לא קל להיות שמש. היא הרי רואה הכל מלמעלה! וכמה צרות היא ראתה בשנה האחרונה? כמה תאונות? כמה לוויות?

 

"כן, אבל היא בסך הכל שמש", אמרתי פתאום לעצמי והפסקתי להסתכל עליה, "בכלל אין לה עיניים לראות, ולא שכל להבין, וגם אין לה לב להרגיש…"

 

אבל אז עלה בדעתי שיש מישהו אחר שרואה הכל מלמעלה, והוא כן מרגיש. הכל הוא מרגיש.

 

בשבת אבא הסביר לנו את המילים שכתובות בזמירות השבת: "בכל צרתם לו צר", שהן מתארות את הקדוש-ברוך-הוא. פירושן הוא שכאשר עוברת צרה על יהודי – גם לקדוש-ברוך-הוא צר אתו.

 

תחשבו על זה!

 

אנחנו לא יודעים בכלל מה עובר על כל היהודים, וכשאנחנו שומעים על איזה אסון או פיגוע, ואנחנו נהיים עצובים – זה עובר לנו אחרי קצת זמן. אנחנו שוכחים מהר, מסיחים את הדעת ועוברים לנושא אחר.

 

אבל השם לא שוכח! הוא יודע הכל, ומרגיש, ורואה, ולא מסיח את הדעת. הוא ממשיך להרגיש את הצער כל זמן שאיזשהו יהודי שרוי בצער.

 

ומתי יהודים לא שרויים בצער? מתי יש הפסקה בצרות של עם ישראל?

 

הרי מאז שבית המקדש נחרב, מאז ועד עכשיו, לא היתה הפוגה בצרות.

 

אז מה, אז השם נמצא כל הזמן הזה, בלי הפסקה, בצער? כל הזמן הארוך הזה, יותר מאלפיים שנה??

 

אוי ואבוי! אמרתי לעצמי בקול והרבה דמעות באו לי לעיניים, אוי ואבוי!! איזה צער נורא וארוך!

 

אבל אם ה’ כל כך מצטער, למה הוא לא עושה שזה כבר ייגמר? למה כשאנחנו באים אליו, שנה אחר שנה, ומבקשים ממנו שישלח לנו גאולה, הוא אומר לנו: "היום לא, אולי מחר", למה?

 

"אוף!" אמרתי ובכיתי, "אוף, אני לא מבינה כלום!"

 

פתאום – זזה הדלת של הסלון ונפתחה, ואבא יצא אלי למרפסת.

 

"שרה’לה, למה את בוכה?" הוא שאל, "עברתי בשביל ועשיתי לך שלום ואת לא ראית אותי בכלל, ורגע לפני שנכנסתי למדרגות הרגשתי שטיפה נפלה על הכיפה שלי. בכית?"

 

"כן", אמרתי והבכי שלי התחזק. "אני לא מבינה למה המשיח לא בא! אני לא מבינה למה ה’ עושה גלות כזאת ארוכה עם צרות כאלה איומות, ואיך הוא יכול לסבול את כל הצער הזה כבר יותר מאלפיים שנה, ולמה הוא לא מפסיק אותו. זה כמו ילד שבא להורים שלו – " וסיפרתי לאבא את המשל שחשבתי עליו.

 

אבא הקשיב והקשיב.

 

"את שואלת שאלות של מבוגרת, שרה’לה", הוא אמר בסוף, "אבל לכל השאלות האלה יש תשובות. כל דבר צריך לשאול ולא להתבייש".

 

"גם המורה שלי אמרה את זה", אמרתי בשקט.

 

"והתשובה היא שהשם עוד לא הפסיק את הגלות כי הוא כזה רחמן וטוב", אמר אבא שלי, "למרות הצער שעובר על ה’ יתברך בגללנו, הוא מסכים להאריך את הגלות ולא לסיים אותה, מפני שאנחנו כל הזמן מתחננים אליו, שהוא ייתן לנו עוד הזדמנות".

 

"מה אנחנו מתחננים?" נדהמתי, "אנחנו מבקשים ממנו שהגלות עוד תמשיך? מה פתאום! אנחנו הרי מבקשים ממנו כל הזמן את המשיח!"

 

"שניהם נכונים", אמר אבא, "אנחנו כאן מתפללים על הגאולה, אבל יש הרבה נשמות – את יודעת, שרה’לה, שהנשמות מבינות ורואות הרבה יותר מהגופים – יש הרבה נשמות שמבקשות מה’ שייתן להן עוד הזדמנות. הן מתחננות שתהיה להן אפשרות לחזור בתשובה לפני שהמשיח בא".

 

"מה זה שווה שיש נשמות שמספיקות לחזור בתשובה בינתיים, אם הרבה נשמות אחרות בכלל נפטרות מהעולם מרוב פיגועים וצרות והן לא מספיקות לחזור בתשובה".

 

"גם את זה הן ביקשו!" הפתיע אותי אבא. "בשביל יהודי, למות על קידוש ה’ זה תיקון גדול מאוד. הנשמות של מי שנרצח רוצות את זה, שרה’לה, הן יודעות שזה לטובתן. הן לא רואות רק את המעט שאנחנו כאן בעולם רואים. הן רואות הרבה יותר מזה. הנשמות רוצות אפילו את האסונות – כי זה לטובתן וזה עוזר להן בעולם האמת".

 

"אז מה בעצם יותר טוב לעם ישראל", התבלבלתי, "הגלות או הגאולה? הצרות או המשיח?"

 

"אנחנו צריכים להתפלל ולבקש מה’ את הגאולה, כי ככה ה’ אמר לנו לעשות. התפילות על הגאולה הן בעצמן כפרה. הן מחליפות את הצרות! התפילות על הגאולה שכולנו מתפללים, והדמעות שאנחנו בוכים, מאוד מאוד חשובות. הן משנות כל הזמן את הגזירות בשמים. כל דמעה שזולגת מעיניים של יהודי – עולה לשמים ומשנה שם את כל התמונה, היא מחליפה את הדין לרחמים ומוחקת מהערמות הרבה הרבה חטאים.

 

ובקשר למשל שלך, את טועה. ה’ לא אומר לנו: "היום לא", הוא רק אומר: "היום עוד לא".

 

הוא לא אומר: "תלכו ותבואו בפעם אחרת", הוא אומר: "אל תלכו. תישארו פה לידי ותמשיכו לבקש, ושאף אחד מכם חלילה לא יתייאש, מפני שמשיח הולך ומתקרב!"

 

מתפילה לתפילה, ממילה למילה, מדמעה לדמעה, שרה’לה, מצום לצום ומיום ליום – משיח הולך ובא.

 

כל צער של יהודי מקרב אותו, כל פיגוע נורא משלים את תיקון הנשמות ומטהר ומקדש את עם ישראל יותר ויותר".

 

"עכשיו אני כבר מבינה קצת", אמרתי והסתכלתי שוב על השמש. "אבא, תראה, היא שקעה לגמרי. כבר חשוך, ותשעה באב נגמר".

 

"אני הולך למעריב", אמר אבא, "ואחר כך נאכל".

 

"כן, ונשמח, ונשכח שבכלל חיכינו למשיח, והכל יעבור כאילו כלום", אמרתי במרירות כי נזכרתי בטייפ עם הקלטת של השכנים.

 

"לא, לא, ילדונת. לא ככה", אמר לי אבא בשעה שלבש את החליפה, "נשמח לא בגלל שנשכח, אלא בגלל שנזכור. נשמח ונתנחם בגלל שזכינו לבכות עוד על בית המקדש ועוד להתגעגע אליו, ובכך קרבנו את המשיח ואנחנו יודעים שהוא כבר כבר בא. נשמח על זה מראש, כמו ששמחים לקראת חתונה עוד לפני שהיא באה.

 

כשעובר תשעה באב אנחנו שמחים לקראת הגאולה, כי אנחנו יודעים שהיא עומדת לבוא. ואין לנו בזה שום ספק, שרה’לה, את שומעת? שום ספק שבעולם!!"

 

"טוב", אמרתי לאבא וניגבתי את העיניים, "בסדר, אז עכשיו אני מבינה. מחר אני לא אדפוק לוייס על הדלת".

 

"לוייס? על הדלת?" שאל אבא מהפתח ממש.

 

"לא חשוב, זה בעניין הקלטת עם התופים", אמרתי לו, "עכשיו תלך מהר ואחר כך תבוא לאכול ונשמח".

 

"ואם משיח בינתיים יבוא, תגידי לו שרק קפצתי להתפלל מעריב", חייך אלי אבא, "להתראות".

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")