מתנות שקיבלתי מהרבי

 

 

"את המתנות שקיבלתי מרבי נחמן, עוד מהנסיעה הראשונה שלי לאומן, אני פותח עד היום" סיפר לנו בחיוך, הרב ארז משה דורון, שנסע לאומן עשרות פעמים מאז הפעם הראשונה שלו. הוא סיפר לנו זאת, כבר במפגש הראשון שלו עמנו, לפני הנסיעה המשותפת שלנו לאומן, והצליח להפתיע אותי.

 

"עד היום?" תהיתי לעצמי וחשבתי על השנים הרבות שחלפו מאז ועד עתה ושאלתי את עצמי איך הוא בכלל זוכר את הנסיעה הראשונה שלו, הרי מאז ביקר שם לא אחת. וחוץ מזה, איך הוא יודע שהמתנה היא מרבי נחמן, אם עבר מאז כל כך הרבה זמן? ובכלל, כל עניין המתנות הזה, שמקבלים מהצדיק, נשמע לי קצת מרחיק לכת. אבל אין חכם כבעל הניסיון, אמרו חז"ל, וכתמיד – הם צדקו גם הפעם.

 

היום, אני זוכה, ברוך ה’, להבין למה התכוון המשורר. היום, כשנה וחצי אחרי הנסיעה הראשונה שלי לאומן, אני עדיין פותחת את המתנות שקיבלתי מרבי נחמן. וכן, אני יודעת מעל לכל ספק שזה ממנו. מצורפת להם הקדשה מיוחדת, הן מצליחות להפתיע ולרגש אותי כל פעם מחדש, והן תמיד, אבל תמיד, מגיעות בדיוק בזמן.

 

את המתנה הראשונה שקיבלתי מרבי נחמן, קיבלתי כבר ביום האחרון שלנו באומן. קיבלתי עיניים.

 

ממש דקות ספורות לפני שעזבנו את הציון, הסתכלתי על עצמי לפתע, וראיתי שאני לא ממש לבושה בצניעות. מיד לקחתי איזה בגד ועטפתי את עצמי. הראייה הזו, פתאום, כמו משום מקום, הכתה אותי בתדהמה. אני דתייה כבר לא מעט שנים, ברוך ה’, לובשת רק חצאיות וחולצות עד המרפק לפחות, מסתכלת על עצמי אינספור פעמים במראה ביום, ובכל זאת, הייתי צריכה להרחיק עד אומן, כדי לקלוט שוואללה, איך לומר, אני לא בדיוק מתלבשת בצניעות. פתאום קיבלתי עיניים אמיתיות, עיניים שרואות באמת.

 

רבי נחמן אומר שאין מראים לאדם, אלא מה שקיבל רשות מן השמים לראות. הרגשתי שתמיד הסתירו ממני את זה, אבל עכשיו, ברוך ה’, בזכות רבי נחמן, הרשו לי מן השמים לראות את עצמי באמת. זו הייתה חוויה חזקה שעד היום כשאני נזכרת באותו הרגע הזה של הגילוי, אני מצטמררת מחדש. מאז ועד היום יש לי עבודה לא פשוטה עם עצמי בענייני צניעות, אבל סוף סוף אני בכלל מודעת לעבודה הזו שלי, לתיקון. יכולתי לעבור חיים שלמים במחשבה שאני הכי צנועה בעולם, ובעצם לפספס את העבודה שלי פה בעולם.

 

זו הסיבה שאני בקושי פותחת את אלבום התמונות שלי מאומן, אני פשוט מתביישת.

 

וזוהי עוד מתנה נפלאה שקיבלתי בזכות רבינו – הבושה.

 

הייתי אחת כזו עם בטחון עצמי בשמים, כזו שבכל מקום שהייתה מגיעה היו מרגישים אותה. הייתי מדברת וצוחקת עם כולם, כי תמיד היה לי מה לומר, ובעיקר, הייתי פוזאיסטית, אחת כזו ש"תופסת מעצמה". להרבה מקומות הגעתי בזכות התעוזה הזו שלי.  בגיל 21, למשל, כבר הוזמנתי למשרדו של העורך הראשי של העיתון הכי נפוץ במדינה, שביקש שאכתוב אצלו. מאז, הוא היה מתקשר אלי פעם בכמה ימים ומביע את דעתו על הכתיבה שלי. עבדתי עם חברי כנסת, ואפילו נבחרתי לייצג את הסטודנטים בכנס גדול בארצות הברית, שם נאמתי, באנגלית, בפני השמנה והסלתה של ניו יורק, על מצב הסטודנטים בישראל. בקיצור, בושה או ביישנות לא בדיוק היו אחת מהתכונות הבולטות אצלי באותם ימים.

 

אבל "ישראל- ביישנים בני ביישנים הם", והנה, זמן קצר אחרי שובי מרבי נחמן, הוא השיב לי את האבידה שלי ואני מוצאת את עצמי לפתע מבוישת. מבוישת מעצמי, ומהעולם ובעיקר מאלוקיי. על איך יכולתי להיות כל כך בלתי מבוישת, כל כך בטוחה בעצמי. כל ה"פוזה" שהייתה טבועה בי נעלמה באחת. פתאום הרגשתי את הערך האמיתי שלי – והתביישתי מהפער העצום הזה בין מי שאני באמת לבין מי שחשבתי שאני.

 

היום אני ביישנית אמיתית. לא מדברת יותר מדי, משתדלת שלא יבחינו בי. יודעת בשמחה את מקומה של בת המלך – פנימה.

 

היום, כשאני מכירה אנשים חדשים ומחייכת במבוכה, אני יודעת שהם בטוחים שאני ביישנית מלידה. אז אני צוחקת לעצמי ובשקט אומרת תודה לה’ יתברך ולרבי נחמן, שליחו. אני ממש לא מתגעגעת לבחורה מלאת הפוזה שהייתה פה קודם לכן.

 

ויש מתנה אחת, שאני מרגישה בכל רגע- היא הלב.

 

רבי נחמן ביקש: "רק תנו לי את ליבכם", כי אם תיתן לו את הלב שלך – הוא נותן לך חדש. מחזיר לך את אותו הלב, אבל חדש.

 

הרב ארז משה דורון נוהג לומר שהביקור אצל רבי נחמן הוא כמו "חדר ניתוח" – רבי נחמן מטפל בכל אחד ונותן לו את הטיפול שהוא זקוק לו לצורך תיקונו. "יש ניתוח בלי הרדמה, ויש ניתוח עם הרדמה" הוא מסביר, "אבל כל אחד עובר כאן ניתוח".

 

גם אני עברתי. אבל אני מרגישה שהביקור שלי אצל רבי נחמן לא היה סתם ניתוח, הוא היה ניתוח לב. ולא סתם ניתוח לב, אלא ניתוח לב פתוח. ומאז, כאילו "שכחו" לסגור אותו – והלב נשאר פתוח. אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם עם לב פתוח, עם רגישות יוצאת דופן. ויודעת שזה מרבי נחמן. החיסרון שבכך הוא שאני מסוגלת לבכות בכל רגע, מכל דבר. היתרון שבכך הוא שקיבלתי רגישות רבה לעולם, ולעצמי, ולב אליו יתברך. לב חי ומרגיש. לב פועם וכוסף. לב פתוח.

 

ויש את אחת המתנות הבולטות ביותר שקיבלתי – הבהירות.

 

כבר ימים אחדים אחרי שנחתתי בחזרה בארץ הקודש, הרגשתי שחזרתי אחרת. תיארתי לעצמי שמצפה לי עוד דרך ארוכה במסע הזה ששמו החיים, דרך שלא אדע לאן אפנה ומה יהיה בסופה, אך דבר אחד היה ברור לי מעל לכל ספק – אני רוצה לצעוד את אותו המסע יד ביד – עם ה’ יתברך. בלי קיצורי דרך, בלי הנחות, בלי לבטים ושאלות מיותרות, ובלי להסתכל לצדדים.

 

ידעתי שאמנם אני לא יודעת תמיד מהו רצון ה’, אבל אני יודעת בבירור שאני רוצה לעשות את רצונו, ורק את רצונו. תמיד.

 

את המתנות המשמחות והמגוונות שקיבלתי מרבי נחמן אני ממשיכה לפתוח עד היום, מופתעת כל פעם מחדש. המשותף לכולן היא אותה ה"דעת", שרבנו מעניק למתקרבים אליו. 

 

קיבלתי עוד מתנות רבות מרבי נחמן. את חלקן פתחתי, את חלקן עוד אפתח, בעזרת ה’ יתברך.

 

אבל יש את המתנה הזו, שקיבלתי כבר ביום בו הכרתי את רבי נחמן לראשונה מקרוב, זו שהוא נתן לי "על החשבון". זו שבכל בוקר כשאני קמה, ובכל רגע ורגע, אני מבחינה בה, זו שהוא נותן לכל המתקרבים אליו – הניצוץ בעיניים.

 

אולי זה קשור לניצוץ ואולי לא, אבל פעם עצרה אותי ואת חברה שלי ברחוב, מישהי שלא מכירה אותנו. היא הצביעה עלי ומיד קבעה: "את היית אצל רבי נחמן!" (מה שהיה נכון),  "ואת לא" הוסיפה והצביעה על חברתי, שאכן לא זכתה להיות שם עדיין.

 

את המתנות שמקבלים מרבי נחמן, מסתבר, גם אחרים רואים.

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.