נגד הזרם

החיוכים התחלפו במהרה במבטים
רציניים של אימה ופחד מוות. הן חתרו
בכל הכוח, נלחמו בזרמים החזקים.
והנהר, כמו מלגלג עליהן, הזמין אתגר
נוסף – סלע ענק…

לאחר שסיימה שירותה הצבאי, נסעה מורן לטייל בבוליביה ובחרה להצטרף לטיול אופניים ב’דרך המוות’, דרך צרה ומפותלת המשתרעת לאורך צלע הר תלול מאוד, ממנו ניבט נוף מרהיב. עשרות אנשים נהרגים שם מדי שנה, כשהם מאבדים את שיווי משקלם על האופניים וצונחים ממעלה ההר התלול אל מותם הטראגי בתהום. ניתן להבחין באין ספור מצבות לאורך הדרך, כולל של מטיילים ישראלים צעירים. חברתה לטיול יפעת לא רצתה להסתכן בשום פנים. מורן לעומתה התעקשה לנסוע. הייתה צמאה לריגושים, לזרימת אדרנלין. רצתה לחיות! להתרגש!

באותו בוקר שנסעה ל’דרך המוות’ לא הרגישה כל כך טוב, אבל החליטה בכל זאת לנסוע. כל הדרך כאבה לה הבטן. אחר כך התברר שחלתה בבוליביה בסלמונלה קשה ונזקקה לטיפול רפואי אינטנסיבי ומנוחה רבה. וכך, בהגיעה עם הקבוצה למעלה ההר, לרוע מזלם החל גשם זלעפות. הקבוצה מנתה כחמישה-עשר מטיילים, לא כולם ישראלים.

שביל החצץ הצר עליו רכבו באופניים היה בערך ברוחב של משאית ממוצעת, כשמימין צלע ההר ומשמאלו – התהום הפעורה והתלולה. כתוצאה מהגשם השביל היה חלקלק מתמיד ובנוסף, עקב הערפל הכבד, בקושי ראו את תוואי הדרך, שלא לדבר על הנוף המרהיב שנעלם. בשלב הזה כבר לא הייתה ברירה. כבר אי אפשר להתחרט. הרכב שהביא אותם להר נסע, מה גם שאפילו לא היה רכב מאסף למקרה וחלילה יקרה משהו. אין ברירה!

מורן צריכה לרדת עכשיו את ‘דרך המוות’ בנסיעה על אופניים רעועות בשביל חצץ צר, חלקלק ורטוב כשתהום מפחידה משמאלה. מספר פעמים כמעט החליקה. ממש ראתה בעיני רוחה איך היא נופלת למטה אל מותה. תייר אנגלי שרכב ממש לפניה החליק לפתע עם האופניים למטה. למזלו הרב הדבר אירע בחלק שבו המדרון היה פחות תלול, והוא הצליח להיאחז בענפי עץ ולהתלות עליו בנס! מבטו היה מבועת. נשמתה של מורן כמעט פרחה כשראתה זאת לנגד עיניה.

לפתע הגיחה מולה משאית גדולה, שגלגליה עברו פחות מעשרה סנטימטרים מרגליה, מפני שלא היה לה מקום לעבור בשביל הצר. מהר מאוד הייתה סחוטה מהמאמץ הפיזי, רטובה כולה ומתפתלת מכאבי בטן. היא רצתה כל כך שהסיוט ייגמר. מה לה ול’דרך המוות’, ריבונו של עולם?!… איך הגיעה בכלל לבוליביה?! מי כל האנשים האלה?! כך נמשכו חמש שעות של רכיבה רצופה באופניים על חצץ רטוב בירידה תלולה. בדרך נס אף אחד לא נהרג וכולם הגיעו ליעד בשלום. לקראת הסוף מורן כבר הייתה כה תשושה וחלשה ופשוט קרסה בבת אחת עם האופניים על החצץ. לא קרה לה כלום מלבד מספר סימנים כחולים מאוד לא סימפטיים.

לאחר מכן הגיע הרפטינג בפרו בנהר האפורימק, נהר ענק, שוצף וגועש, בסדר גודל שלא ניתן לראות בנופי ארץ ישראל הקטנטנה. רק מי שהיה שם יכול להבין. מורן ציפתה מאוד לרפטינג. היא ידעה את הסכנה הכרוכה בו, ודווקא חיפשה את הריגושים. הן היו חבורה של בנות וזה קצת הדאיג אותה, כיוון שלא היה להן את הכוח הפיזי הנדרש לרפטינג בנהר כזה. המדריך המקומי, שהיה נמוך ורזה, נתן הסבר קצר על אופן החתירה. מורן לא ממש הקשיבה. אפילו תרגלה קצת את החתירה מחוץ למים. הוא נתן הוראות בטיחות והזהיר שאם מישהי חלילה תיפול למים – הכי חשוב זה להרים את הרגליים למעלה ולנסות לצוף כמה שיותר גבוה במי הנהר הקפואים, עד שיגיע החילוץ. לא לנסות לשחות נגד הזרם! הכי גרוע זה לשחות נגד הזרם כיוון שיש הרבה סלעים במים שעלולים לפגוע, ובנוסף השחייה יכולה מאוד להתיש ולגרום לבליעת מים, מה גם שזה בלתי אפשרי לשחות נגד הזרם ובפרט בנהר האפורימק. "קצת היסטרי המדריך הזה", חשבה בליבה, "אף אחד לא הולך ליפול למים".

ארבע בחורות צעירות והמדריך המקומי עלו על סירת הגומי. לפתע, ברגע האמת נהייתה מורן קצת עצבנית. הייתה לה תחושה לא טובה, אבל לא היה מקום להתחרט כעת. הן החלו לשוט בסירת הגומי השברירית במעלה הנהר. בתחילה זה עוד היה נראה סימפטי. הן פיזרו חיוכים, צחקו קצת, שרו אפילו איזה שיר. לא היה כל כך סוער וגועש כמו שסיפרו להן בסיפורים.

לפתע גילו שהנהר לא כל כך נחמד. הזרמים החלו להתחזק, המים שצפו וגעשו באחת ברעש אימתני. גדות הנהר נראו רחוקות מאוד, היו הרבה סלעים גדולים במים וסירת הגומי הכחולה נראתה פתאום כה קטנה ושברירית בנהר הקוצף. זה כבר לא היה מצחיק. הן החלו לאבד שליטה. החיוכים התחלפו במהרה במבטים רציניים, מבטים של אימה ופחד, פחד מוות. הן החלו לחתור בשיא הכוח, הסירה החלה מטלטלת בחוזקה ימינה ושמאלה. הן ניסו להילחם בזרמים החזקים שמשכו את הסירה כלפי מטה, ניסו לייצב אותה בכל הכוח, כל השרירים בגוף כאבו. נראה היה שהנהר מלגלג עליהם, בז לכוחם הדל לעומת כוחות איתני הטבע שלו. המדריך החל לצעוק בספרדית "לחתור! לחתור!", בקושי שמעו אותו, אין זמן לחשוב… מים נתזו לכל עבר, כל הסירה התמלאה מים. הוא המשיך לצעוק, והן חתרו בשיא כוחן, כל אחת נלחמה על חייה. אז לפתע ראתה מורן סלע ענק מתקרב אליהן במהירות. הן שועטות לכיוון הסלע… "למשוך ימינה! תמשכו ימינה! חזק!! תחתרו!", צעקה, והצוק מתקרב במהירות! ריבונו של עולם, אנחנו עומדות להתרסק! "תחתרו כבר!", הנה הצוק מגיע, אנחנו עוד מעט מתנפצות על הסלע, "אמא’לה!" בום! ואז דממה…

מורן הספיקה לקחת נשימה עמוקה שנייה לפני שכל גופה שקע במים. פתאום השתרר שקט. הקור חדר לעצמותיה כמו סיכות חדות ופילח את נשמתה, גופה היטלטל במים הקפואים. איזה שקט מתחת למים! היא הייתה בהלם. איפה כולם? רגע, איפה אני? מי אני? היו כמה שניות מוזרות באותם רגעים מתחת למים… לפתע התעוררה שוב לחיים, והנה היא נלחמת ומושכת את גופה כלפי מעלה, אוויר!… היא צריכה אוויר!… לא מרגישה כלום מרוב קור. אוויר!… שמע ישראל!… ראשה מתרומם באחת מעל המים, היא לוקחת נשימה עמוקה! אההה! נשימתה נעתקת שוב מרוב קור. היא מנסה להבין איפה היא ביחס לסירה.

היא הבחינה בסירת הגומי הכחולה, עליה המדריך ושתיים מחברותיה. הסתבר שהיא וחברה נוספת נפלו למים כשכל הסירה נטתה על צידה בשעה שהתחמקו מהסלע ברגע האחרון. החברה הצליחה למזלה להיאחז בגדת הנהר, ואילו היא לרוע מזלה, נסחפה במהירות מסחררת למרכז הנהר השוצף כשמסביבה סלעים. והנה היא הולכת ומתרחקת מהסירה, גופה נחבט ומטלטל בחוזקה, מתוך אינסטינקט ניסתה לשחות לכיוון הסירה נגד הזרם, בדיוק מה שהמדריך אמר לא לעשות בתדריך שלא ממש הקשיבה לו… היא נלחמה, נאבקה בכוחותיה הכלים. "ריבונו של עולם! אני לא רוצה למות. לא ככה…" ואז בלעה מים, לא וויתרה, עדיין נאבקה. החותרים בסירה כבר אספו את החברה וניסו להגיע אליה. אין להם סיכוי, היא כבר רחוקה… מורן שמעה בעמימות את קולה של חברתה מיטל:

"מורן! אל תילחמי! תצופי! תרימי את הרגליים למעלה! למעלה! אנחנו כבר מגיעים אליך!"… למעלה?! תוהה מורן, עוד מעט כל נשמתה עולה למעלה… ריבון כל המעשים… והיא שומעת שוב את קולה של מיטל הולך ומתרחק "מורן! מורן!…"

מורן לא איבדה תקווה, למרות שלא ראתה כלום ואיבדה את הכיוון. שריריה רעדו ממאמץ, איפה הסירה?! היא חייבת לחיות, פחד מוות, היא רצתה לבכות, רצתה הביתה, רצתה לאמא. "אלוקים, תעזור לי! תן לי עוד הזדמנות אחרונה!…"

מעט לפני שוויתרה והשלימה עם מר גורלה, לפתע שמעה צעקות חזקות של גבר. היא ניסתה להסב את מבטה, כשהיא חלשה וגופה חבוט. היא בלעה כבר הרבה מים ונשימתה נעתקה. לפתע ראתה סירה כחולה לפניה, בדיוק כמו זו שלהם ועליה גבר עם חבל עבה ביד שבקצהו לולאה, והוא מניף את החבל מעל ראשו כמו לאסו. ייתכן והיא הוזה?! הוא כיוון את החבל לעברה וזרק אותו בחוזקה לכיוונה, כרועה צאן שמנסה לתפוס עגל באחו. "תפסי את החבל!" צעק לה בספרדית. מורן הבינה שזו הזדמנותה האחרונה. היא הסתערה לעבר החבל בכוחותיה האחרונים ותפסה אותו, כרכה עליה את הלולאה ונמשכה לכיוון הסירה. המדריך שלף אותה מהמים בזריזות, כאילו הייתה קלה כעלה שלכת. הוא הושיב אותה במרכז הסירה כשהיא רועדת ומשתעלת. הנהר עוד שצף, כאילו המשיך לצחוק עליה. התיירים האירופאים על הסירה בהו בה במבט רחום. הסתבר שאותה סירה יצאה כמה דקות לפניהם והקדימה אותם במעלה הנהר וכך ניצלה.

כעבור כמה שניות המדריך של הסירה החדשה הסתכל לעברה: "קדימה, תתחילי לחתור!", אמר וזרק לעברה את המשוט. עוד לא נרגעה ממה שקרה, הדמעות עדיין מלאו את עיניה. היא ראתה מאחור באופק את הסירה הקטנה שלהם מתקרבת במהירות. מורן תפסה את המשוט ובלעה את הרוק. נהר מקולל! כעבור זמן לא רב הנהר נרגע והם עצרו בגדה. מורן ירדה רועדת מסירת הגומי הקטנה והחלה ללכת לכיוון היציאה מבלי להביט לאחור.

אז נזרעו בנפשה נבטי האמונה הראשונים.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(הסיפור מתוך "אור חוזר 5" שעתיד לצאת לאור בקרוב. ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)