נד-המשך-נהאבא שאול אומר

 

 

וזה בחינת: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי (תהלים ע"ז). בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות, בחינת: בידך אפקיד רוחי הנ"ל, אזי הזמן לקבץ הרוח טובה מתוך הרוח רעה, היינו שאז עיקר הזמן של ההתבודדות, להתבודד בינו לבין קונו, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, לשוח עם לבבו ולחפש הרוח טובה, דהיינו הנקודות טובות שיש בו עדיין, לבררם מתוך הרוח רעה, שזהו בחינת ניגון הנ"ל, שעל ידי זה נשמר הזכרון כנ"ל, דהיינו שעל ידי זה זוכה לזכור תכליתו האחרון לעולם הבא, ולחשוב תמיד על סופו ולאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי תמיד, שכל זה הוא בחינת זכרון כנ"ל.

 

וזהו: אזכרה נגינתי בלילה, עם לבבי אשיחה, ויחפש רוחי. אם תדקדק במקרא הזה, תמצא, שבכל המלות האלה, בכולם מבואר כל ענין הנ"ל. אזכרה, זה בחינת הזכרון הנ"ל, והצריכין לזכור תמיד בעלמא דאתי. וזה בחינת: נגינתי, דהיינו בחינת הניגון הנ"ל, שהוא בחינת בירור הטוב מן הרע כנ"ל. כי ע"י בחינת ניגון ושמחה יכולין לזכור עצמו בעולם הבא, כי שמירת הזכרון הוא ע"י ניגון ביד, שהוא בחינת שמחה כנ"ל. וזהו: בלילה, כי עיקר בירור הרוח טובה הוא בלילה, שאז הוא פקדונות הרוחות כנ"ל. וזהו: עם לבבי אשיחה – כי ע"י בחינת ניגון ושמחה הנ"ל, על ידי זה נשמר הלב מכח המדמה כנ"ל, ואז יכול לשפוך ליבו כמים לפני ה’, שזהו בחינת: מי צרר מים בשמלה הנ"ל, בבחינת שפכי כמים ליבך נוכח פני ה’. וזהו: עם לבבי אשיחה ויחפשו רוחי – שעל ידי זה נתעוררין לשוח עם לבבו מתכליתו הנצחי לעולם הבא, ולחפש ולבקש למצוא הנקודות טובות, בחינת הרוח טובה שבקרבו, כדי לשוב להשם יתברך על ידי זה, כי עיקר התשובה הוא להכניע הרוח רעה, ולברר הרוח טובה כידוע:

 

וזה בחינת קימה בחצות לילה, כי כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה היה מנגן מאליו (כשארז"ל ברכות ג’ ע"ב). היינו שבחצות לילה, אז נתעורר בחינות הניגון דקדושה, הנמשך מכינור של דוד, שהוא בחינת בירור הרוח טובה וכו’ כנ"ל. ועל כן אז הזמן להתגבר בעבודת השם יתברך, לקום אז לעסוק בעבודת ה’, לפרש שיחתו לפניו יתברך, כי אז עיקר הבירור ע"י בחינת ניגון בכלי הנ"ל, שהוא בחינת כינור של דוד שמנגן אז כנ"ל. והבן היטב דברים אלו למעשה:

 

זאת התורה נאמרה בשבת חנוכה, ואחר שאמר התורה הזאת אמר: אני אמרתי עתה, איך מדליקין נר חנוכה, בחינת לאמשכא משח רבות קודשא ולאדלקא בוצינא (זוהר בראשית ל"א, ויקרא ז’, שמיני ל"ז, אמור פ"ח, ק"ד, בהעלותך קנ"ד), שמן משחת קודש (שמות ל’), שהוא הדעת כידוע. היינו בחינת הגדלת הדעת הנ"ל, שהוא בחינת זכרון הנ"ל – ולא ביאר יותר:

 

שייך לעיל:

 

מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה וכו’, כנ"ל. וזהו (תהלים קמ"ז): ישב רוחו יזלו מים. ע"י ישב רוחו, שמלקט ומאסף הרוח בידו, על ידי זה יזלו מים, בחינת: מי צרר מים, שהוא בחינת הלב, בחינת: שפכי כמים ליבך, כנ"ל, עיין שם:

 

כלל הענין הוא, מה שאמרו רז"ל (פסחים ס"ו, נדה י"ט ע"ב): אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, כי יכול להיות שהוא דן גזרה שוה מעצמו, והוא מכח המדמה, שמדמה מילתא למילתא כנ"ל, עיין שם. על כן אסור לדון גזרה שוה, היינו לדמות מילתא למילתא, מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבינו ע"ה, מפי הגבורה, כדי להנצל מכח המדמה, והבן:

 

 

א

 

דע, כי לראות במפלתם של רשעים אי אפשר אלא ע"י בחינת ארץ ישראל, בבחינת (תהלים ק"י): שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. ימין, זה בחינת ארץ ישראל, בחינת בנימין, בן ימין, שנולד בארץ ישראל (כמובא בפירש"י פ’ וישלח):

 

 

ולהמשיך בחינת קדושת ארץ ישראל עכשיו בגלות, שהיא תחת יד הסיטרא-אחרא, ואין יכולת בקדושתה להתגלות, אעפ"כ יכולין לגלות ולהמשיך קדושתה אפילו בגלות המר הזה, בבחינת (ויקרא כ"ו): ואף גם זאת בארץ אויביהם, היינו אפילו בגלות המר יכולין לגלות בחינת "גם זאת". וע"י מה יכולין להמשיך את קדושת ארץ ישראל? ע"י התנוצצות אור זכות אבות, כמאמר הזוהר (שלח דף קע"ד ע"א): באתר דאית תמן אבות, אית תמן שכינתא, בבחינת (ויקרא שם): וזכרתי את בריתי יעקב וכו’, והארץ אזכור. כשמתנוצץ אור זכות אבות, אזי נתגלה קדושת ארץ ישראל, ולא די שהאדם ניצול מהרשע, אלא גם רואה בהרשע מה שהרשע רצה לראות בו:

 

ג

 

כי הרשעים ממשיכים בחינת רע עין על שונאיהם, בחינת (ברכות ז’ ע"ב): ולא עוד אלא שרואה בשונאיו. והאדם ניצול מרע עין הזה ע"י לימוד זכות שלימד על הרשע כי גם הקב"ה מלמד זכות על הרשע, בשביל להציל את הצדיק מרע עין של הרשע. וזה שאמרו חז"ל (שם): ולא עוד, אלא שזוכה בדין, שנאמר: מרום משפטיך מנגדו. וזאת הזכיה שזוכה בדין, שמלמדין עליו זכות, על ידי זה ניצול הצדיק מרע עין של הרשע, כי לסלק הדין והמשפט, צריך לזה התגלות היד, בבחינת (דברים ל"ב): ותאחז במשפט ידי, שלא לשלוט על הרשע, וכשנתגלה יד ה’, אזי נעשה צל, שבו נתכסה הצדיק מארס של הרע עין, בבחינת (ישעיה נ"א): ובצל ידי כסיתיך. כי הרשעים בגלות המר הזה, עיניהם לטושים כראי מוצק, וארס עיניו מביטים למרחוק, בבחינת (תהלים כ"ב): המה יביטו יראו בי, וע"י הצל כהו מאור עיניו ונחשכים, שאין הארס שלהם יכול להזיק. אבל הצדיקים, שמאור עיניהם בזמן הזה קטן, בבחינת (ישעיה מ"ב): מי עיור כמשולם, וע"י הצל נתחזק מאור עיניהם, כדרך חלושי הראות, שאינם יכולים לראות היטב כשאור חזק וגדול, וצריכים לצל כדי שיוכלו לראות.