נוח לו או לא?

במשך שנתיים וחצי הם ישבו על המדוכה, בדקו, הפכו, הביאו ראיות מכאן ומכאן, ובסוף? כולם הגיעו למסקנה אחת...

3 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

במשך שנתיים וחצי הם ישבו
על המדוכה, בדקו, הפכו, הביאו
ראיות מכאן ומכאן, ובסוף? כולם
הגיעו למסקנה אחת…

 

בשדי יער – פרק 75

את החלק הקודם סיימנו עם שתי קושיות שהעלו תמיהות רבתי. הראשונה: איך התורה לא הגנה על קרח ולא החזירה אותו בתשובה? הלא נאמר: המאור שבה יחזירהו למוטב? והשנייה: כיצד יתכן שיש בה את הכוחות המנוגדים הללו, שמטמאת טהורים וממיתה?

התשובה לקושיות אלו נעוצה במה כתוב בגמרא (מסכת ערובין, דף יג, ע"ב), שם מסופר שבית שמאי ובית הלל נחלקו על עניין מסוים, ובמשך שנתיים ומחצה דנו בדבר עד שהגיעו להכרעה.

לפני שנפנה לנושא עליו נחלקו, הבה נתבונן: מי האנשים שנחלקו על אותו עניין? האם מדובר באנשים פשוטים או אפילו תלמידי חכמים של זמננו? ממש לא. מדובר כאן בתנאים!!! שהיו כולם בעלי מדרגה עצומה, ואפילו אם נחיה אלף שנים לא נוכל לשערה. היו אלו גדולי עולם, מחיי מתים, יודעי שיחת עופות ודקלים, צופים במעשה המרכבה… מספיק כדי להבין, במעט שבמעט, מי הם היו. ובמשך שנתיים וחצי רצופות הם ישבו על המדוכה באותו "עניין", זה מקשה וזה מתרץ. זה מביא ראיה לדבריו מכאן, וזה מביא ראיה מכאן. הללו שוקעים בעיון עמוק והללו נושאים ונותנים ביניהם. כך, במשך שנתיים וחצי.

היכן מצאנו שנחלקו חכמים כל כך הרבה זמן בעניין אחד? זה דבר נדיר מאוד. ונדיר עוד יותר שהגמרא תציין בפנינו כמה זמן נחלקו. כי מי יודע? אולי גם על דברים אחרים נחלקו זמן רב? מדוע לא הודיעו לנו על כך בסוגיות אחריות?

אלא, המסקנה המתבקשת, בגלל אורך הזמן שארכה המחלוקת, היא שמסדרי התלמוד רצו להמחיש לנו את כובד הראש של התנאים הקדושים הללו, בהתייחסם לאותו עניין שנחלקו עליו ואת המשקל הרב שייחסו לאותו דבר שנחלקו בו. זאת, כדי שנבין עד כמה היה זה עניין מהותי. עניין שכל תכליתו של האדם בעולם הזה תלויה בו. עניין שכל קיום העולם תלוי בו. לכן הם לא מיהרו להכריע בדבר.

עתה, לאחר שהבנו עד כמה מהותי היה אותו עניין נפנה לנושא עצמו, וזו לשון הגמרא:

"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לא לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי ליה: ימשמש במעשיו".

בית שמאי ובית הלל חלקו על נקודה מהותית – הגדרה של קיום האדם: האם טוב לא לאדם שנברא יותר מאילו לא היה נברא, או שמא טוב לו יותר שלא היה נברא ממה שנברא? זו בהחלט שאלה קיומית ממש. האם קיום האדם בעולם הזה הוא טוב לו או לא?

מה הייתה מסקנתם? נמנו וגמרו כולם פה אחד: שטוב לו יותר אילו לא היה נברא כלל! במילים אחרות, לא כדאי היה לו להיבראות. אבל… ויש כאן אבל גדול…

אבל עתה, משנברא, יש תקנה! להפוך את קיומו לכדאי: יפשפש במעשיו וימשמש בהם. הכרעת התנאים הקדושים באותו עניין הייתה שקיומו של האדם אינו כדאי בעולם, אלא אם כן יעסוק בתשובה ויפשפש וימשמש במעשיו!

עתה מובן מדוע נצרכו להם שנתיים וחצי להכריע בעניין זה. הם ידעו שהכרעתם היא זו שתקבע לאדם את כל מהות החיים שלו! ומהי התקנה? ועתה משנברא, יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו! ובזה קבעו לנו את כל מהות החיים שלנו בעולם הזה: הדבר היחידי שנותן טעם לחייו של האדם בעולם הזה הוא ההתבודדות של חשבון הנפש!

הגמרא קובעת, כך יוצא מדבריה, שמשנברא האדם הוא חייב לעשות שעת התבודדות בכל יום, אחרת, נוח לו יותר שלא היה נברא כלל. ועל "יפשפש במעשיו", כדברי התנאים, אומר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", שיעשה בכל יום חשבון נפש ויבדוק כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו אם יש בו חטא, אם עדיין נכשל בעוונות או באיזו תאווה רעה או מידה רעה, או הנהגה לא ישרה, ויתקן זאת. ו"ימשמש במעשיו" פירושו – כמו שאדם ממשמש בחתיכת בד כדי לדעת את טיבו, כך האדם ימשמש במצוות שעושה, לדעת מה טיבן ומה איכותן. כי גם במצוות צריך שימשמש בהן ויבדוק אם עשה אותן כראוי. האם הוא מקיים אותן בהתלהבות, בהתעוררות, ברצון, בשמחה? או שעושה אותן כדי לצאת ידי חובה? כך כל מצווה ומצווה צריך שימשמש בה איך עושה אותה.

יפשפש במעשיו – יבדוק היכן יש בו רע.

ימשמש במעשיו – יבדוק את הטוב, אם הוא מספיק טוב לפי מדרגתו.

לפי זה מובן שהאדם צריך בכל יום לעשות תשובה, ואם לא עושה כן, לא כדאית הייתה כל בריאתו.

גם בספר "אור יחזקאל" מאת הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, מגדולי משגיחי ישיבת פוניבז’, נאמר על גמרא זו שאם אדם לא עוסק כל יום ומפשפש וממשמש במעשיו – לא כדאית כל בריאתו!

אז נתבונן שוב: גדולי עולם, תנאים קדושים, שכל אחד מהם ידע את כל התורה כולה – ישר והפוך בשבעים פנים, והכיר את כל המדרשים שישנם, ספרא וספרי וזוהר הקדוש וקבלה מעשית, וידע את כל הסודות הטמירים ביותר וכדומה, אחרי שנים של מחלוקת הגיעו למסקנה שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועתה, משנברא – מהי ההצדקה האחת והיחידה לכל עצם בריאתו? שכל יום יעשה שעת התבודדות! שכל יום יעשה תשובה, יפשפש במעשיו וימשמש בהם – זו תכליתו ורק זה מצדיק את בריאתו.

מדוע לא אמרו שעכשיו, משנברא, ילמד תורה? יעשה מצוות? אלא, מכאן רואים שרק מי שעושה בכל יום התבודדות רק אז התורה והמצוות שלו נכונות ואמיתיות. ונמצא, שרק ההתבודדות מצדיקה את כל הדברים האחרים שאדם עושה בעולם הזה, ואם הוא לא מתבודד, ואפילו שלומד תורה ומקיים מצוות, נוח לו שלא נברא.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה