נסיעתא דשמיא

באותו יום הרגשתי כתינוק ה"גמול
עלי אמו", השגחות מופלאות על
כל צעד ושעל, ואיחלתי לעצמי להרגיש
כך גם בימי השגרה האפורים…

יהודי היוצא לדרך לעשות מצווה במסירות נפש – רואה ניסים על כל צעד ושעל. ורמז לדבר ניתן לראות במילה "נסע", המורכבת מהמילה "נס" והאות ע’ המרמזת לעין. מי שנוסע לדבר מצווה רואה בעינו ניסים לאורך כל הדרך.

הסיפור של ליאת מדגים זאת להפליא.

* * *

שמי ליאת ואני אם לשמונה ומתגוררת באחד מישובי בנימין. יום אחד השארתי את ילדיי, מהגדול ועד הקטן כולל תינוקי בן החודש בבית, ויצאתי במסירות נפש לאוטובוס לכיוון ירושלים, לקיים מצוות ביקור חולים. הייתי בדרכי לאחותי שעברה ניתוח בבית חולים בתל אביב. חששתי מעט מנסיעה זו בשל אי ההיכרות עם האזור ובשל טראומה שחוויתי בעבר בנסיעה במונית. בתחנה המרכזית בירושלים הופתעתי לגלות אזור בידוקים ריק לחלוטין כולל מכונת השיקוף. עברתי במהירות וחייכתי לעצמי בתחושת השגחה, שהנה, תהיה לי דרך צלחה.

רגע לאחר מכן פנתה אלי חברה בשם אורית, שאף היא ירדה מהאוטובוס, ושאלה לאן פניי מועדות. להפתעתי, התברר שגם אורית הייתה בדרך לאותו בית חולים לבקר את אימה! מיהרנו לרציף קו 480 וגילינו אוטובוס שעומד לצאת בעוד דקה! גם מקום ישיבה משותף נמצא לנו ונהנינו לשוחח בדרך… יחדיו עלינו על מונית בתל אביב, דבר שהקל מאוד על הרגשתי. גם תיאמנו לחזור יחדיו.

בתום הביקור התקשרה אלי אורית והודיעה כי אחיה מהדרום מתעקשים ‘להקפיץ’ אותנו לירושלים. כעבור מספר דקות כבר הייתי על הטרמפ המפתיע. רק עתה חשתי ברעב ובעייפות שפקדו אותי. אח של אורית עצר בדרך ושאל מה אנו רוצות בלאפה?… תחושת ההשגחה שוב הציפה והמתיקה את הנסיעה. השווארמה לעומתה דווקא הייתה די חריפה…

האחים הורידו אותנו בטרמפיאדה לכיוון היישובים, וכעבור כחצי דקה הגיע רכב חדיש של אחד מחברי היישוב בו אנו מתגוררות והסיע אותנו הישר לבית.

חלפו מספר ימים ושמתי פעמיי שנית לבית החולים, אל אחותי שהחלה מחלימה מהניתוח. הצטרפתי לטרמפ הנוסע מהיישוב לתל אביב. ההגעה הייתה מהירה ללא פקקים. בשיחה עם אחותי עלה נושא חשיבות הצדקה ומעשר הכספים, גם כשמצבו הכלכלי של האדם דחוק. זוג חברות הפתיע עם גיטרה ורומם את רוחה של אחותי ושלי. לאחר מכן יצאנו ארבעתנו אל לובי המחלקה. כעבור מספר דקות הגיעה אחות כעוסה ונזפה בנו על השארת תיקים בחדר פתוח ללא השגחה. התיקים נשארו במקומם. באותו ביקור גם זכיתי לטרמפ שקירב אותי באופן משמעותי ליעדי.

ביציאה מחניית בית החולים היה עלינו לשלם וביקשתי להוציא את ארנקי על מנת להשתתף בהוצאות. הארנק לא היה בתיק! עליתי לחיפוש קצר אצל אחותי, אך הארנק איננו. כעת הבנתי שנגנב. לא היה מנוס, אלא ללוות כסף לנסיעה מאחותי. כשירדתי במעלית השתדלתי להישאר רגועה ולשנן לעצמי: "הכל ממך השם, הכל לטובתי"…

לאחר כחמש דקות נסיעה צלצל הטלפון הנייד שלי. מזכירת מחלקת הביטחון של בית החולים ביקשה פרטים אודות הגניבה. התברר כי עובדת המחלקה ששמעה את הסיפור עדכנה את קצין הביטחון, דבר שכלל לא חשבתי עליו. לאחר עשר דקות התקבל טלפון נוסף המבשר כי הארנק נמצא על כל תכולתו! לא הסכימו למסור לי פרטים מה אירע בדיוק, אך סיפרו לי שהקב"ט הפעיל את כל מערך הביטחון של בית החולים…

חשתי כי זה איתות נוסף הרומז לי להתחזק במצוות הצדקה. כשירדתי מהטרמפ, כשאני מודה להשם, לא המתנתי שנייה ועליתי על מונית שירות לירושלים. השעה הייתה 14:14. הצטערתי שהפסדתי את האוטובוס של שעה שתיים ליישוב ועתה יהיה עלי לחכות עד 15:00. עד מהרה התברר כי היום יום א’ ויש תגבור! הספקתי לקנות הפתעות לילדיי ולעלות לאוטובוס המיוחד לימי א’ ב-14:30. את פניי קידם התינוק שחיכה 4 שעות לארוחתו בלא טרוניה…

חשבתי לעצמי, כי באותו יום גם אני הרגשתי כתינוק ה"גמול עלי אמו", השגחות מופלאות על כל צעד ושעל, ואיחלתי לעצמי להרגיש כך גם בימי השגרה האפורים.

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)