נפוליאון ותשעה באב

אנו צועדים כבר בתוך שלושת השבועות שהחלו ביום יז בתמוז ומסתיימים בתשעה באב, התקופה בה מתאבלים היהודים בכל שנה בעיקר על חורבן בית המקדש בירושלים.

אבל לא רק על חורבן בית המקדש אנו מתאבלים. זהו רק סמל לכל מה שחשוב ושייך לעם היהודי, כל מה שהוכרחנו לחיות בלעדיו מכיוון שאנו עדיין בגלות. אולי, האבידה הכואבת והקשה מכל היא הידיעה שיהודים רבים כיום לא מודעים כלל לחשיבות והעוצמה של ימים אלה, ושפעם היה לעם ישראל בית מקדש, שניים ליתר דיוק.

ישנו סיפור על נפוליאון, שפעם אחת הגיע לבית כנסת באחד הרחובות בהם גרו יהודים, וראה את היהודים יושבים על הרצפה ומתאבלים. כאשר תהה על התנהגות מוזרה זו, הסבירו לו היהודים שהיום הוא יום תשעה באב ושהם מתאבלים על אובדן וחורבן בית המקדש.

תגובתו של נפוליאון?

"עם שמתאבל על אירוע שהתרחש לפני אלפי שנים יחזור לאדמתו".

מה נפוליאון היה אומר היום?

אולי, שאחד האלמנטים ההרסניים של השואה, שהיא חורבן לכשעצמה, וחלק מהאבל של תשעה באב – מסיחים את דעתנו מההיסטוריה שלנו. היה זה אירוע כואב ומפלצתי בממדיו וכל מה שיכולנו לעשות כאשר הסתיים הוא רק להתמקד בהווה, ואם וכאשר העזנו, אז גם על עתידו של העם היהודי. העבר הלא רחוק היה מייסר מכדי לחשוב ולהרהר בו, ומעבר לזה היה גם כה רחוק כדי להתחבר אליו.

היום, אחרי מספר עשורים, העבר עולה וצף ומעורר שאלה, והוא מעורר שאלה על עיר, שעל פי הסטנדרטים הבינלאומיים כיום, לא אמורה להיות שאלה כל כך חשובה.

כי העולם של היום הוא עולם של כסף, ומה שנחשב בעיני רוב העולם הם מרכזי הכסף והסחר הבינלאומיים בערים כמו: וושינגטון, ניו יורק, לונדון, טוקיו, הונג קונג – ערי העולם הגדול שהמהוות בית ומשכן ל"כסף הגדול". בעבר, אולי היה זה חלומם ושאיפתם של מנהיגים גדולים לכבוש את ירושלים. בכל אופן, היום ירושלים היא שריד ארכיאולוגי מהעבר, מקום יפה לבקר בו, אבל לא מקום שמישהו יבזבז עליו את כל הכוחות, המשאבים והאנרגיות שלו בהטלת מצור עליה ובכיבושה. לכבוש את ניו יורק מבחינה כלכלית, למשל, זה דבר שייחשב לכיבוש אמיתי. אפילו לציבור הרחוקים, שאינם שומרים תורה ומצוות כאן בארץ, תל אביב, הבית של הבורסה, היא הלב הפועם של האומה.

חוץ, כמובן, משלוש הדתות העיקריות שחושבות אחרת.

היהודים רוצים את ירושלים בגלל שזאת ירושלים וכל הכרוך בחשיבותה ומשמעותה לעם היהודי, דבר שנראה לאורך כל התנ"ך כולו ולאורך כל ההיסטוריה. הערבים רוצים את ירושלים בגלל שהם מאמינים שמוחמד עלה משם לשמים, ויותר מכפי שזה נראה, אם לא בעיקר, בגלל שהיהודים רוצים את ירושלים. הנוצרים רוצים את ירושלים מכיוון ששם התפתחה הדת שלהם, וגם בגלל המשמעות של ירושלים בעיני היהודים.

בכל אופן, למרות ההיגיון שיש בזה, ירושלים נלחמת על דרכה בחזרה לזירה הבינלאומית. וושינגטון, לונדון, פריס – הן חלק מן המקומות המרכזיים בעולם שצריכים להתמודד עם נושא ירושלים. באופן אירוני, האומות הערביות שנלחמות על ירושלים אף שולטות בשוקי ההון, או לפחות בעלות השפעה עצומה עליהם. ההיסטוריה, כפי שהוכיחה, שאף האומות החלשות כיום, הן כלכלית ופוליטית, כמו בימים עברו, אף הן רוצות שתהיה להן דריסת רגל בירושלים.

תסבוכת גורלית מעוותת? יכול להיות, אלא שדבר זה נחזה אלפי שנים קודם לכן:

אחרי שמשיח יבוא, מלחמה גדולה תהיה נגד ישראל, כפי שנאמר בזוהר הקדוש (שמות ז, ב), ובפרשת וירא (קיט, א) ובפרשת תולדות (קל"ט). זאת היא מלחמת גוג ומגוג עליה מדובר בספר יחזקאל (לח, לט), ובזכריה (יד), וגם במדרש תהלים (מזמור קי"ח, ט) שם נאמר: שלוש פעמים בעתיד גוג ומגוג יקום נגד ישראל וירושלים, ויקבץ ויקומם את אומות העולם כדי לעלות אתו לירושלים… (שערי לשם, עמוד תצ"א).

לכן, כמו שאנו רואים, אין מנוס מכך שירושלים תהיה הנושא המרכזי כפי שההיסטוריה מגוללת בפנינו. ובנוסף לכך, ובעיקר, הר הבית, עליו בנו הערבים את המסגד שלהם. כך, בין אם נרצה או לא, בין אם אנו מוכנים לכך או לא – ירושלים ובית המקדש מושכים אחריהם יהודים אל מרכז בימת העולם, אל העבר שלנו, המקום היחיד שבו נמצאות התשובות לפתרון הקונפליקטים של ההווה והעתיד.

אנו חיים בחברה טכנולוגית שמתפתחת ומתקדמת בקצב מהיר, המתבססת על מוסכמות, ערכים ומנהגים חברתיים, אבל לא על התורה. כדי לדבוק במטרה – להיות ולהישאר דבוקים, זה מצריך התמודדות יומיומית. אפילו הקהילות התורניות המבודדות ומפוזרות ברחבי העולם, וגם בארץ ישראל, לא יכולות להימנע מהשפעת החברה של ימינו, שלא פעם מתקרבת אל הגבול ממש או, לצערנו, אף חודרת לתוכו.

אין לנו מושג עד כמה אנו נגועים ומושפעים, אנחנו גם לא מבינים עד כמה התרחקנו מההשקפה התורנית שלנו, אפילו אם אנו חיים על פי התורה. יכול להיות שזו לא אשמתנו, בכל אופן לא בצורה מוחלטת, כפי שאומר לנו המדרש על עם ישראל, שעבדו עבודה זרה במצרים – שלא הייתה זו אשמתם המוחלטת אלא זה קרה "מתוך שיעבוד" ארוך וממושך. ואם כך, כיצד נצליח להתנגד לזה? איך נגן על עצמנו?

אולי, זה מסייע לנו להסביר את מידת הסבלנות ואריכות-האפיים המדהימה של השם אלינו. למרות שיעור ההתבוללות המחריד ונישואי התערובת, איננו סובלים כפי שדורות קודמים סבלו. למרות חילול שמו הקדוש והנורא של השם בכל יום, נראה כי השם ממשיך לעזור לנו.

השאלה היא, כמובן, כמה זמן? מציאות התורה ומציאות תרבות המערב אינן אחת ואינן דומות, פרט למקרים בודדים מאוד מאוד בהם הן מקבילות. ואם ישנה תכלית אמיתית אחת בלבד, שאנו כיהודים מאמנים שאכן קיימת, אז אחת מן השניים חייבת להיות טעות. ואם אחת מהן היא טעות, בנקודת זמן מסוימת, השקר יהיה חייב להתגלות ולפנות את מקומו לאמת האחת והיחידה.

ירושלים, ובסופו של דבר, בית המקדש, חוזרים למרכז העניינים, מרכז הבמה העולמית, ואל העם היהודי כדי לייצג את התהליך ההיסטורי העצום מאז ועד עתה. מסקרן לדעת כיצד ירושלים והר הבית הוחזרו לידי היהודים במלחמת ששת הימים – שישה ימים זהו מספר הימים של יצירת הבריאה האלוקית, וזהו גם האלף השישי אשר בו הגאולה הסופית, ותחיית המתים יתרחשו, על פי מה שכתוב בספרים הקדושים.

הספרה 6 מקבילה לספירה הנקראת "יסוד", ולמהות הקשר בין הבורא לעם ישראל. היא גם מקבילה ליוסף הצדיק, שממנו יצא משיח בן יוסף שעתיד לבוא, אם לא הגיע כבר. יהיה זה תפקידו של משיח בן יוסף לבנות מחדש את ירושלים, כפי שמלמד הגאון מוילנא:

על פי דברי הגאון, כל העבודה כרוכה בקיבוץ הגלויות, בניית ירושלים מחדש והרחבת ההתיישבות בארץ ישראל, כדי שהשכינה תשרה בה שוב. כל עקרונות העבודה וכל הפרטים, הגדולים והקטנים, כולם קשורים למשימה והתפקיד של המשיח הראשון, משיח בן יוסף. משיח בן יוסף בכוח ניסי יסייע בכל פעולה כאשר תתחיל ההתעוררות דווקא מלמטה, כלומר על פי התנהגות טבעית, משום שהוא (המשיח) בא מהארץ (קול התורה, פרק א, ב).

המטרה העיקרית של שלושת השבועות ותשעה באב היא להמריץ את אותה ההתעוררות הרוחנית שבאה מלמטה, ההתעוררות שלנו, כך שנחזור אל השם ונזכה לנוכחותו האלוקית בירושלים הבנויה, במהרה בימינו, אמן.