נציגי אור האהבה – פרשת השבוע נשא

מצוות עשה מן התורה היא – שהכהנים יברכו את ישראל. זו מצווה הנוהגת בכל יום ובשל כך טמונים בה מספר יסודות עצומים. אחד מהם הוא יסוד הגעגוע, שהוא יסוד היסודות של החיים בכלל ושל חסידות ברסלב בפרט.

ואיך קשור הגעגוע לברכת כהנים? גם לאיש הישראלי העומד לקבל את הברכה יש חלק במצווה, בזה שהוא  עומד בשתיקה, בכוונה ובהשתוקקות לברכת הכהנים הוא גורם להמשכת השפע לעולם, כמאמר הזוהר ב"אתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", כלומר שהרצון שלנו, הגעגוע שלנו לברכת שמים, ממשיך את הברכה. 

וזה מקשר אותנו לסיפור "הלב והמעיין" שסיפר רבי נחמן מברסלב, סיפור שמלמד אותנו שהאדם צריך להיות בגעגוע תמידי, והגעגוע אל האור האינסופי הבלתי מושג גורם שהאדם יהיה בהתהוות מתמדת, לכן זה טוב להיות "בדרך" ולא ביעד. ההשתוקקות אל היעד מייצרת חיים, ולהגיע ליעד זה למות, כמו שאנו מרגישים בחוש שכאשר השגנו תאווה מסוימת, ההשתוקקות אליה גוועת.

וכך מספר רבי נחמן מברסלב: לעולם הזה יש לב והלב הזה נמצא מול הר שעל ראשו מעיין, ומעיין זה הוא מקור החיים של לב העולם, והלב יכול להמשיך לחיות כל עוד הוא רואה את המעיין מרחוק, ולמרות שהוא "כוסף ומשתוקק תמיד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד" – הוא לא יכול להתקרב אליו ולהתאחד אתו לגמרי, כי בדרך אל המעיין יגיע הלב לזווית כזו של השיפוע, שבה בהכרח יאבד קשר עין עם המעיין ואז ימות מיד. ובגלל הפרדוקס הזה, כל מה שנשאר ללב לעשות זה לכסוף אל המעיין, להשתוקק אליו, להתגעגע, אך לעולם לא להגיע.

הטעם שדווקא הכהנים נבחרו להמשיך שפע המעיין לעולם הוא, שהכהנים הם בחינת אהבה, והכהונה נמשכת מאברהם שכל עניינו אהבה, כי הוא בחינת "אברהם אוהבי", ועליו נאמר "אחד (=אהבה) היה אברהם". ובגלל שהכהנים הם נציגי אור האהבה, אנחנו נעמדים מולם בגעגוע, שימשיכו עלינו אור אחדותו יתברך, שיעבירו לנו שפע האהבה האלוקית, שביבים של אור, רסיסי חיים מאותה שלמות שאי אפשר להשיג לגמרי כל זמן שאנו בתוך גוף, כי אם ברצוא ושוב, במטי לא מטי.

עניין זה נקרא להתבגר, להכיר ולשאת את כאב הנפרדות, להסכים עם זה שיש ותמיד יהיה געגוע לא ממומש, ולהמשיך ולכסוף אל השפע המגיע בהבזקים ונעלם. זו הדרך להשלים את עצמנו כי 'אין שלם כמו לב שבור', רק שצריכים להיות שבורים מגעגוע במידה הנכונה. לשם כך יש את הכהנים המווסתים את השפע במידה הראויה, כמו הציפור בסיפור הפורשת כנפיה על הלב.

וזה לוקח אותנו אל ההתבודדות, שעניינה הוא להביע את הגעגועים לאלוקות המסתתרת, שהרי האדם נמצא תמיד בהסתרה. ויש שנמצא בהסתרה שבתוך הסתרה, מצב שבו אין האדם יודע כלל שעליו לחפש אחר מה שנסתר ממנו, והוא המצב הכי חמור, מצב בו אדם הפסיק להתגעגע. וכשמפסיקים להתגעגע, מפסיקים להתחדש. וכשאין געגועים, אין חיים. כי עיקר התהוות הנפש הוא על – ידי ההשתוקקות והכיסופים של איש ישראל אחר השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה. ועל ידי כיסופים אלו נעשה נפש, כמו שכתוב (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי". כלומר, ככל שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך מזה בעצמו נעשה נפשי.

על זה באה ברכת כהנים, השתוקקות הלב אל המעיין, להעיר ולעורר את האהבה בכל יום מחדש עד שתחפץ, עד שיתהווה הכלי החפץ להכילה כראוי.