נשואים לבלגאן – סדר בארונות ובזוגיות

כשפגשתי את בעלי, זו הייתה אהבה ממבט ראשון. לו, לא לי. אני לא יכולתי לסבול אותו. אני חושבת שכבר אז זה היה צריך להיות רמז עבורי שאנחנו אכן שני חצאים של נשמה אחת. אבל הייתי עיוורת, אולי בגלל שבמקביל נפגשתי עם מישהו אחר?…

הניצוצות עפו באוויר כשהוא ליווה אותי לרכב שלי אחרי הפגישה, כשעזבנו את אותו המקום באותו זמן. הכל כולל הכל עיצבן אותי בו. אפילו הנעליים שלו עיצבנו אותי. לא יכולתי להסתכל עליו, הוא היה מעצבן. לא יודעת למה בדיוק, אולי בגלל שהוא פשוט התנהג בצורה נורמאלית.אבל שיהיה.

הוא בקושי הצליח לסחוף אותי כשהוא נתקל בי ביחד עם קבוצת חברים שלי, כשטיילנו על החוף. כולנו ישבנו על כיסאות נוח, מנסים ליהנות מהים והאווירה, כהוא פתאום עמד לידי ואמר "היי". לא לי, הוא לא שם לב שהייתי שם. רציתי לחנוק אותו.

ומכיוון שלא רציתי לסיים את חיי בכלא על רצח, החלטתי שהדבר הכי טוב לעשות לו הוא להתחתן איתו. כן, אני הולכת לגרום לשלם על ההתעלמות ההיא כל החיים שלו!

ברגע שנפרדתי מהבחור הקודם, החברים שלי הכריחו אותי לצאת לפגישה עם בעלי. כשהם הבינו שאני פנויה שוב, הם התחילו להפציץ אותי עם כל מיני שקרים "תראי, הוא בחור מאוד נחמד" ו"הוא באמת נראה טוב"… כשהבינו שהקמפיין שהם ניסו לעשות לא משפיע עלי, התחילו האיומים. אולי החברים שלי קומוניסטים? או שמא הם באמת שונאים אותי ורצו ליהנות מכה בדיחות טובות עלי? אולי. בסוף הסכמתי לפגוש אותו בגלל שגיליתי שיש לו מכונית יפה, והוא גם אהב את הכלב שלו.

הפגישה הראשונה, להפתעתי ולהפתעת כולם, הייתה די טובה. יצאנו לבלות, אכלנו במסעדות. ויום אחד זה קרה – התאהבתי בו והחלטתי שהוא יהיה זה (שאענה אותו כל חייו) שאתחתן איתו.

מאמרים נוספים בנושא:

וגר זאב עם כבש

הצד המקבל

תבחרו בסליחה

אהבה ללא תנאים

ותודה על האישה

אהבה אמיתית?

כל יום מחדש

שניים זה ביחד

תבחרו באהבה

אם לא תשנה, שום דבר לא ישתנה!

לומדים לאהוב

הקשר המשיך להתגלגל ואני הרגשתי מאוד בטוחה עם הסטטוס "אשתו לעתיד", מה שגרם לי לקחת ממנו את המפתח לדירה ולעשות סדר בדברים שלו, כלומר להיפטר מכל הבלגאן שלו. אני אוהבת לזרוק דברים מיותרים, לפחות דברים שאני חושבת שהם מיותרים (שהם לא תמיד מיותרים). כמובן, לא ביקשתי ממנו רשות לעשות את זה.

אז יום אחד, כשסידרתי שם דברים, הוא נכנס כששעון היד שלו בידו. "אני בטוח שלא התכוונת לזרוק אותו, זה בטח בטעות נכון?" הוא שאל בקול נוטף התאהבות ילדותית ודי מעצבן. הסתכלתי עליו. הסתכלתי על השעון. "לא, זה לא היה בטעות" אמרתי בלי נימת התנצלות בקולי. "השעון שלך מכוער".

"מכוער? מ-כ-ו-ע-ר-? הוא מאוד יקר והוא תמיד איתי כשאני הולך לשיעורי ספינינג (שריפת שומנים)". הייתי המומה. "אתה לא הולך לשיעורי ספינינג!!!". זה היה מדהים, תוך שבוע כבר חשבתי שאני מכירה אותו ואת כל השתלשלות חייו. "תראה, זה לא שאתה כזה חטוב. סמוך עלי, השעון הזה לא יעשה את ההבדל". אני לא זוכרת מה קרה אחר כך, אבל אני בטוחה שהתווכחנו. הוויכוח הראשון שלנו – כמה רומנטי…

ובכן, התברר שצדקתי. איך שאני אוהבת את המילה הזו, אז אכתוב אותה שוב: צדקתי. צ-ד-ק-ת-י! אני יכולה לכתוב אותה כל היום. הוא לא היה בשיעורי ספינינג לפחות עשר שנים! אז מה הוא נתפס על השעון הזה? ומה עם שתי חליפות האימון הסיניות? מה לכל הרוחות הוא עושה איתן?

בקיצור, הייתי צריכה לזרוק זבל ובלגאן של 30 שנה. אולי דארלינג-בארלינג לעתיד חשב שהרוב לא מיותר או בלגאן, אבל אני לא הקשבתי לו בכלל. כל הבלגאן הזה הגיע לי עד לאוזניים, עד שאפילו לא הצלחתי לשמוע את המחאה שלו ברקע. הרגשתי כל כך נפלא אחרי זה. עכשיו יש מספיק מקום בארון הבגדים לזבל שלי ול-38 זוגות הנעליים. עד היום אני לא מבינה איך הוא הסכים לזה…

15 שנים עברו ואנחנו עדיין מתווכחים על אותו עניין, אבל תודה לא-ל זה לא קורה לעיתים קרובות. ומכיוון שאני באופן רשמי מנהלת את הבית, אני תמיד עושה סדר בבלגאן וממיינת את הדברים של כולם, ומה שלא צריך מוצא את דרכו החוצה. אומנם תמיד עם יד על הדופק, אבל תמיד אני מוצאת אוסף של דפים עם כל מיני דברים שכתובים עליהם בכיסים של הבגדים שלו, כסף קטן ועוד כמה דברים שהוא תולה על הדלתות בתוך הארון. מה אומר לכם? אני נשואה לבלגאן!

האמת, הוא לא באמת כזה מבולגן אם אפשר לומר את זה ככה. הוא רק לא אוהב לזרוק דברים. בשביל זה אני כאן, לעזור לו לתקן את זה. וכך גם הרבנית שרה יוסף עם ספרה המדהים – במחשבה תחילה, בו היא מסבירה שעומס למעשה סוגר את צינורות השפע שלנו!

כשאנשים לא יכולים להיפטר מדברים שהם כבר לא משתמשים בהם, וכבר אין להם בהם צורך בעתיד הנראה לעין, זה בגלל שהם חסרי אמונה. הם לא מאמינים שהקב"ה יכול או רוצה לתת להם את כל מה שהם צריכים, כשהם צריכים את זה. כתוצאה, הם אוחזים באוספים שהם אוגרים "רק למקרה ש…"

וכשאנחנו נתפסים על הדברים שאנחנו לא צריכים יותר, אנחנו בעצם מכבידים על עצמנו. תחשבו על זה, מה עומס גורם לכם להרגיש? מחנק, כבדות. הרבנית שרה יוסף מסבירה, שפעמים רבות אנשים לא יכולים לקבל את השפע שהשם רוצה לתת להם, רק מהסיבה שאין לשפע הזה מקום בארון או בכל מקום בו הוא יכול להיכנס!

להיפטר מהדברים שאתם כבר לא צריכים – לא רק שזו פעולה שגורמת לכם להרגיש קלים יותר, אלא גם עושה לכם מקום למתנות שהקב"ה רוצה לתת לכם! אז עשו חסד עם עצמכם וקראו את הספר הזה. זה יעזור לכם לעשות מקום לעוד ברכות בחיים.

רק אל תשלחו את כל הדברים המיותרים שלכם לבית שלי…