סאגת המלח
בחיים כמו בחיים, יש הרבה מאוד מבחנים. לאחרונה חוויתי אחד, עם הרבה גרגירי מלח, שהשאיר בתוכי רושם אדיר. רחלי רקלס על סאגת המלח.
אני אחת מאותם רודפי חיים בריאים בצורה פנאטית, מאלה שאוכלים סלט סופר בריא עמוס בכל הירקות והעשבים והתוספות הבריאותיות למיניהן (שלא תמיד טעימים, בלשון המעטה). רק שאני (ואולי יש עוד כמה כמוני) אחרי שאני מסיימת עם הסלט הבריא-הבריא הזה, אני חותכת לי פרוסת עוגת שוקולד עסיסית וטעימה, מלאה בסוכר ובכל מה שלא בריא. ושלא תטעו, כל ביס שנכנס לפה ומרגיע את בלוטות הטעם עושה את דרכו פנימה בלי שום רגשות אשמה. אחרי הכל, הרגע אכלתי כמו פרה, ואני לא מתכוונת לאיך שלעסתי את האוכל…
הדיאטה שלי עולה ויורדת כמו רכבת הרים… האקסטרים שולט בשני הצדדים של המשוואה. מצד אחד, אני יכולה להיות מאוד מאוד בריאה. ומן הצד השני, כל מה שכשר ואכיל יעשה את דרכו לפי. ואיך הסבתא הדקיקה של בעלי, אסתר ע"ה, הייתה תמיד אומרת? "אני אוכלת כל מה שלא אוכל אותי", רק שאף פעם לא ראיתי אותה אוכלת משהו.
מאמרים נוספים בנושא:
במקום שהשכל נגמר
ההכנה היא הכל
החיים הקלים
לאחרונה התמכרתי למלח הימלאיה ורוד. הוא ממש יפה, גרגירים בצבע ורוד בהיר שמספקים הרבה מאוד מינרלים ועוד כמה דברים טובים שאין לי שמץ של מושג מי הם ומה הם בדיוק עושים. מלח שולחן רגיל, כמו זה שכולנו מכירים ולרוב קונים, הוא רעל, ולעניות דעתי צריך להפסיק לצרוך אותו ביחד עם הסוכר (שאני עדיין משתמשת בו). את מלח ההימלאיה אני קונה בחנות האוכל הטבעי והבריא במרכז הקניות הקרוב לבית.
באותו יום, המלח היקר שלי נגמר. אחרי מחשבה קלה (עם דגש על קלה) החלטתי לקחת את הילדים איתי לחנות אחרי שאסיים לאסוף אותם ממסגרות הלימוד שלהם. אח, מתי תלמדי כבר רחלי משהו בחיים האלה?
כשהגעתי לחניה הסמוכה לחנות התינוק היה ישן בכסא שלו, אז החלטתי להגיע עם הרכב עד לפתח החנות ולתת שטר של 50 שקלים לשני הילדים הגדולים שיקנו את המלח בשבילי. לפני שהם הלכו אמרתי להם שיבטיחו לי (מה יבטיחו, נראה לי שהם עברו איזה טקס שבועה קטן ליד דלת המכונית) שהם מחזירים לי את העודף. הם הבטיחו ורצו לחנות ואני חיכיתי להם ברכב, כשברקע בן השנתיים צורח מבכי בגלל שלא הרשיתי לו ללכת איתם.
אחרי דקה, אחד הילדים חזר לרכב עם בקבוק מלח ביד. הסברתי לו שאני צריכה את המלח עם הגרגירים הקטנים יותר. הוא חזר בריצה לחנות והחליף את הבקבוק. אחרי דקה הוא שוב חזר בריצה לרכב, עם אותו סוג של מלח אבל בבקבוק קטן יותר. מנסה לא להתעצבן, הסברתי לו שוב שאני לא רוצה בקבוק קטן אלא גרגירים קטנים יותר. בסדר. הוא חזר לחנות בפעם השלישית, ואחר כך חזר עם אותו בקבוק. רק שהפעם התעצבנתי מאוד. בלעתי בשקט את הצעקות והבעיטות של הקטן מאחורי הכסא שלי. לא ילד, זה לא המלח שאני רוצה.
הוא חזר לחנות, התעכב עוד קצת ואני כבר איבדתי את הסבלנות. עם תנועת יד סימנתי לו לחזור לרכב. הבנתי שאני צריכה להסתדר עם הרעל הלבן שיש לי בבית עד שהמלח האהוב עלי יהיה שוב במלאי. הבן ראה שאני מסמנת לו לחזור והוא, בתנועת יד מאוד ישראלית סימן לי את ה"חכי" המפורסמת, שבאחת הזכירה לי את סבא שלי. תמיד צחקתי עליו כשאמר-סימן לי לחכות עם היד.
לא הבנתי למה הבן שלי עומד ליד דלת החנות, כאילו חיכה למשהו. דקה נוספת עברה והוא יצא מהחנות ורץ לכיוון הרכב עם כסף ופתקית לבנה. ריבונו של עולם, מה הוא כבר עשה?!?…
הוא נתן לי את העודף!!! והפתקית, שאחרי קריאה קלה התבררה כזיכוי. "המוכרת אמרה שהיא לא יכולה להחזיר את הכסף, אז היא נתנה לך זיכוי שתקני את המלח כשיהיה להם" הוא הסביר בגאווה ילדותית.
מה??? אני לא יכולה לקבל את הכסף שלי בחזרה?!?
"למה נתת לה את הכסף בכלל?" ביקשתי לדעת. אבל הילד, כמו כל ילד, רק משך בכתפיו וחיכה לבאות.
וה"באות" לא איחר להגיע. יצאתי מהרכב רותחת מזעם והפשלתי שרוולים. זה לא יהיה קל, חשבתי לעצמי בדרך לשם. רחלי-עירקית-בלבואה לא פראיירית!
"תני לי בבקשה את הכסף שלי" דרשתי מהמוכרת. אבל היא רק הסתכלה עלי. "לא נתתי לך רשות לקחת את הכסף בלי לתת לי את המוצר שאני צריכה. תני לי את הכסף, ע-כ-ש-י-ו!" אמרתי לה בטון סופר רציני. שום תגובה מהצד השני של הדלפק. נשפתי את האוויר החוצה כמו שור זועם. "זה לא הוגן שאת גובה ממני כסף על משהו שלא קניתי ומסרבת להחזיר לי אותו. אני לא צריכה זיכוי, לא קניתי כאן שום דבר. ניצלת את העובדה שהבן שלי נכנס לכאן… בלה בלה בלה…" ואז, אחת הקונות שעמדה מאחורי אמרה לי שזה החוק, מה שהרתיח את הדם העירקי שלי עוד יותר.
אש יצאה לי מהנחיריים וכנראה שהתחלתי לצעוק על המוכרת המסכנה, כי אישה נחמדה שבדיוק נכנסה לחנות הסתכלה עלי ואמרה, "גברת, למה את צועקת? איפה האמונה שלך?" הייתי המומה. את הפה סתמתי תוך שנייה.
עמדתי מול הקורבן התמים שלי, מחכה שהיא תקבל אישור מהמנהל להחזיר לי את הכסף. בסופו של דבר האישור המיוחל הגיע ואני יצאתי מהחנות עם שטר של חמישים שקלים והרגשה כמו המנצחת הגדולה, אני צודקת ואין לי שום רגשות אשמה.
בדרך חזרה הביתה, תוך כדי הנהיגה, הניצחון שלי התחיל לאבד את הניצוץ שלו. שיחזרתי בראשי את סאגת המלח ולהפתעתי לא הצלחתי למצוא את הדבר הזה שמקלקל ומעיב על הניצחון שלי. אבל בורא עולם, ברחמיו המתוקים והמרובים, נכנס מיד לתמונה והזכיר לי משהו שאני בהחלט יודעת, "כן, את בהחלטת צודקת, היא הייתה צריכה להחזיר לך את הכסף. את יודעת מה, אפילו לא לגבות ממך שום תשלום אם לא קנית את מה שהיית צריכה. אבל האם באמת היית לצעוק ככה בחנות על האישה הזו?!?"
אאוטצ'.
ועוד אחד.
אחרי שנכנסתי הביתה, התקשרתי למוכרת מחנות הבריאות והתנצלתי בפניה. הסברתי שאני באופן נורמאלי-שגרתי-יומי או כל מה שתרצו, לא צועקת על אנשים זרים (רק על המשפחה… בעיקר על בעלי). הסברתי לה שכעסתי בגלל שהרגשתי שלא היה אכפת לה שהפסדתי, בלי שום סיבה מוצדקת, חמישים שקלים ושאני לא יכולה להשתמש בהם למשהו אחר במקום. היא הבינה וסלחה לי.
האם היא מחלה לי בגלל השיגעון שתקף אותי, או בגלל שכבר לא רצתה איתי שום עניין?
אולי גם זה יעניין אתכם:
מבחן כדור הגומי
זה לא מה שרואים
מבחן לקמוס
ניסיון על כסא גלגלים
השאלה הבלתי נמנעת הדהדה בחלל הבית ובתוכי – למה הקב"ה ארגן את כל הסיטואציה הזו? שוב, התשובה לא איחרה להגיע. הוא נתן לי את התובנה שהייתי צריכה ובדיוק בזמן. "מוקדם יותר עשית מצווה יקרה – חסד. עזרת למישהי" הוא הזכיר לי, "מצווה כזו היא יקרה מאוד, עד כדי כך שהמקטרג שלך לא נח לרגע, ממש השתגע, ורצה למנוע ממך את הברכה והשפע שבאים בעקבות מצווה שכזו. כעס, הוא אחת הדרכים למנוע מהאדם את השפע. בכל אופן, מאחר והוא ביקש נתתי לו את הרשות לבחון אותך".
"וואו. אני מרגישה כל כך אומללה" קוננתי על מה שלפני כמה דקות איבדתי.
"ההיפך, יקירה" הוא אמר לי. "תראי, הגאווה שהתפשטה בליבך כמעט שכבשה כל חלקה בתוכך בגלל המצווה היקרה הזו. ככה זה כשעושים משהו והרגשת ה'כוחי ועוצם ידי' מתחילה להתפשט בפנים. אז הדבר הכי טוב היה לתת לך ניסיון שתשיגי את מידת הענווה. נכון, התעצבנת וכעסת ועשית צחוק מעצמך ליד כל האנשים בחנות, ובעיקר ליד הילדים שלך, אבל הענווה שלך התבטאה בצורה הכי יפה – הגעת לבית, התקשרת מיד למוכרת וביקשת ממנה מחילה. בעצם, את התשובה על העניין התחלת עוד לפני שהגעת לבית, כששיחזרת את כל מה שקרה שם בחנות וניסית להבין מה קרה עם הניצוץ של הניצחון, אבל גם (עמוק בפנים) ביקשת לדעת למה הגבת כך. פנית אלי והבנת שבלי העזרה שלי את לא יכולה לשנות שום מידת נפש. אז, כמו שאת מבינה, את המבחן הזה עברת יפה. מזל טוב".
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שיעור מאלף: היצר הרע לא מתענג מהעבירה שהוא מדיח אותנו לעשות, אלא מהעצבות שבאה אחריה, שמביאה לנפילה, לריחוק מאבא שבשמים, מעצמנו וממי לא. זאת המלכודת שלו. אבל אם ניישם את העצה שרבי נחמן נותן לנו – לעשות תשובה ולהמשיך הלאה – לא נלך כמו כלב סביב הזנב שלו, נכה ונרדוף את עצמנו ונבכה שלא עברנו את מבחני החיים. כי בחיים כמו בחיים, אנחנו גם נכשלים.
ואת המסר המדהים הזה רבי נחמן מסכם באחת האמרות המפורסמות שלו: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן!"
י' חשון התשע"ה
11/03/2014
ד.נ.ר בס"ד בזרה"ק בתהליך דיאטת ניקוי רעלים שאצלי לא כלל גם את המלח מהרי ההימלאייה ניסיתי אכשהוא לשמור על שפיות.. הכעס מתפשט מהר מאוד הרבה יותר מברגיל.. כי אסור לאכול כמעט הכל.. או יותר נכון לא אוכלים כלום חוצ מפירות וירקותטריים. ובזה תם ונשלם התפריט. ניסיתי גם ניסיתי גם ניסיתי.. לכתוב אינספור מאמרים על הדיאטה עצמה התהליך החוויות הרוחניות ומה לא.. תיקון רציני! אבל לצערי המילים נתקעו איי שם בתחושות ומאנו לצאת החוצה.. כך שאני ממש מבינה לליבך.. סאגת מלח או לא , הדיאטה עצמה מטריפה וזקוקים להמון רחמי שמים לעמוד בה והצליח לא לאכול כלום. הלוואי ואזכה לעלות על הכתב את שעברתי ושעוברת.. יש הרבה מה ללמוד מזה. אשרייך.
י' חשון התשע"ה
11/03/2014
בס"ד בזרה"ק בתהליך דיאטת ניקוי רעלים שאצלי לא כלל גם את המלח מהרי ההימלאייה ניסיתי אכשהוא לשמור על שפיות.. הכעס מתפשט מהר מאוד הרבה יותר מברגיל.. כי אסור לאכול כמעט הכל.. או יותר נכון לא אוכלים כלום חוצ מפירות וירקותטריים. ובזה תם ונשלם התפריט. ניסיתי גם ניסיתי גם ניסיתי.. לכתוב אינספור מאמרים על הדיאטה עצמה התהליך החוויות הרוחניות ומה לא.. תיקון רציני! אבל לצערי המילים נתקעו איי שם בתחושות ומאנו לצאת החוצה.. כך שאני ממש מבינה לליבך.. סאגת מלח או לא , הדיאטה עצמה מטריפה וזקוקים להמון רחמי שמים לעמוד בה והצליח לא לאכול כלום. הלוואי ואזכה לעלות על הכתב את שעברתי ושעוברת.. יש הרבה מה ללמוד מזה. אשרייך.