סבתא של פעם

סבתא שלי היתה סבתא של פעם. אישה של פעם. אישה מדור הנפילים אשר אנשיו אט אט עוזבים את עולמנו המבולבל, ומותירים אותנו כספינה המטרפת בים...

4 דק' קריאה

מ. אילה

פורסם בתאריך 06.04.21

"סבתא מאירת עיניים
קורנת חום וטוב
סבתא'לה, ברכת שמים
אוצר חכמה, אוצר צרוף
מעלות אין סוף בצוותא
נאספו כולן בסבתא…"
 
השורות הנ"ל הן פזמון של שיר ילדים מתוק, מתוך הקלטת "יהודים הם בני מלכים". השיר כולו מדבר על הסבתא היהודייה, זו שנושאת על שכמה את כל בני המשפחה, ודואגת ומתפללת שילכו בדרך השם.
 
הסבתא המיתולוגית הזו היא אישה קטנה, הנחבאת אל הכלים, וקולה, שכמעט ואיננו נשמע, הולך מסוף העולם ועד סופו.
 
כזו היתה סבתא שלי, ועכשיו, משהלכה למנוחות ואותנו השאירה לאנחות, נותר בליבנו חלל מדמם אשר ישאר פעור ושותת דם עד בוא משיח במהרה בימינו, אמן.
 
סבתא שלי היתה סבתא של פעם. אישה של פעם. אישה מדור הנפילים אשר אנשיו אט אט עוזבים את עולמנו המבולבל, ומותירים אותנו כספינה המטרפת בים.
 
סבא, שהיה תלמיד חכם גדול, זכה בעזר כנגדו. הוא ישב ולמד והיה שקוע בתורתו. בעוד סבתא נטלה על שכמה את עול הפרנסה ואת עול חינוך הילדים.
 
מיום עומדי על דעתי זכור לי סבא כצמוד אלי ספר ללא הפוגה. הוא היה יושב אל השולחן עם ספר ושוכב לנוח במיטתו עם ספר. גם כשהיינו כולנו מתאספים, הילדים והנכדים, בביקור משפחתי חמים, ישב סבא בראש השולחן עם ספר. כשהייתי קטנה חשבתי פעם שהספר פשוט מחובר אליו באיזה חוט בלתי נראה, ואולי לא טעיתי הרבה…
 
ואלו עוד היו הימים הטובים יותר, לאחר שחיתנו כבר את ילדיהם.
 
הזמנים הקשים באמת היו כשהילדים היו קטנים עדיין, וסבתא יצאה בכל יום לעבודה, וגם ניהלה בית של משפחה ברוכה, בתנאים לא תנאים של פעם.
 
ושלא תטעו! סבתא לא עבדה במשרד סגור, לא היתה לה פנסיה וגם לא ביטוח מנהלים. היא עבדה קשה כדי להביא לחם לפי הטף, וכששבה מעבודתה בחוץ, חיכתה לה עבודת הבית הקשה לא פחות.
 
כי פעם, כולם יודעים, גם אם לא כל כך מבינים איך זה יתכן, לא היו כיריים של גז, לא מכונות כביסה ואפילו לא תנורי אפייה. במו ידיה היתה סבתא מכינה את המאכלים לבני הבית, במו ידיה היתה מכבסת את הכביסה.
 
אני זוכרת שהיא סיפרה לי פעם בבדיחות, על כך שכשילדיה היו תינוקות רכים, לא רק שלא היו טיטולים, גם לא היו כיסויי ניילון לחיתולים, אותם כיסויי ניילון (שגם צעירות כמוני עוד זוכרות היטב) שהיו עוטפים בהם את התינוק המחותל, כדי שלא ירטיב את בגדיו עוד בטרם סיימו לקשור סביבו את החיתול…
 
זאת היא אפיזודה קטנה, אולי גם לא נחשבת בתוך כל הרשימה של מה שלא היה אז. אבל היא בהחלט מייצגת את סגנון החיים וצורת גידול הילדים של פעם, שהיתה כרוכה במאמץ שהיום קשה להבינו.
 
גם התנאים הסביבתיים, בירושלים של אז, לא היו מן המשופרים.
 
הבית היה קטן ודל, והמשפחה גדולה. כדי שתוכל לעשות משהו, היה על סבתי לחכות שהילדים ילכו לישון, וכך לא נותרו לה שעות שינה רבות בכל יום. כי הרי איך אפשר לשבת לתפור בגדים או מצעים (כן! כן! גם מצעים!) כאשר כמה זאטוטים מסתובבים סביב, וכל גודלו של הבית לא עולה על חדר או שניים? איך אפשר לבשל כאשר המטבח הקטן נמצא בחצר, וכאשר אמא נכנסת אליו כבר אין מקום לאף אחד להיכנס?
 
וכך התמשכו הימים גם על פני הלילות. "היו שנים שלא ישנתי בהן יותר משעתיים בכל לילה", כך העידה סבתי על עצמה, במו פיה.
 
סבתא שלי היא הסבתא המיתולוגית, זו ששופכת דמעות כמים לפני ה'ריבוינו של עוילום', שכל ילדיה, נכדיה וניניה יהיו בריאים, ילמדו תורה וילכו בדרך השם.
 
"רק תורה", היתה משננת. "חוץ מזה אין מה להשיג בעולם הזה!"
 
ושלא תחשבו כי בגלל אהבתה לתורה, הזניחה דברים אחרים. לא ולא!
 
גם בתקופות הקשות יותר, כשהילדים היו קטנים, הקפידה על לבושם, שיהיה נקי ושלם ותואם עד כמה שיכלה.
 
"הייתי לוקחת בגדים שנשלחו אלינו מאמריקה, פורמת אותם, ומהבדים הייתי תופרת לילדים בגדים חדשים ויפים", סיפרה לי פעם בלי גאווה. "תמיד השתדלתי שהם יהיו יפים, מסודרים ונקיים".
 
ואכן, בתמונות הספורות שצולמו אז, נראים הדודים והדודות מטופחים להפליא. כשאני חושבת על כך עכשיו ליבי מתכווץ. מי כמוני יודעת כמה מאמץ צריך להשקיע, גם בדורנו אנו, שהכל בו קל לאין ערוך ממה שהיה פעם, כדי שילד יראה יפה ונקי…
 
סבתא גם אהבה בית יפה ומסודר. בתור נכדה אני זוכרת תמיד את השולחנות בביתה מכוסים במפות ובמפיות רקומות, מעשי ידיה או ידי בנותיה. היא שמרה כל יצירה וכל מלאכה שלהן, והיתה מחליפה בכל שבוע מחדש. בבית היו מפוזרים אגרטלי פרחים, ואת כל החלונות כיסו וילונות ארוכים.
 
גם פדנטית היתה סבתא, ולנקות את ביתה היתה זו מלאכה קשה, כי הדרישות שלה היו גבוהות במיוחד…
 
אבל את עיקר המאמצים השקיעה סבתא בחינוך ילדיה.
 
קצת קשה להבין את זה היום, כשאנו גרים בחממות של השכונות החרדיות, וכשבכל פרויקט של זוגות צעירים ישנה ועדת קבלה… סבתא גידלה את ילדיה בשכונה שלא תמיד הסתובבו בה רק אנשי שלומנו. מכל משמר שמרה על ילדיה בבואם ובצאתם, ובעת הצורך אף היתה מלווה אותם ושומרת את צעדיהם. היא עודדה אותם להביא את חבריהם וחברותיהם הביתה, למרות הצפיפות, כדי שתוכל לפקוח עין. היא זו שהיתה מכתת רגליה כדי לדבר עם המלמדים או המורים, והיא זו שעזרה ועודדה אותם בכל שלב ושלב.
 
בעשר אצבעותיה, ועם הרבה תפילות, חיתנה סבתא את כל ילדיה, ונכדיה היו כל אושרה.
 
סבתא מעולם לא חיפשה סיפוק מחוץ לכותלי ביתה. אנחנו, הילדים והנכדים, היינו כל עולמה. כל הזמן היא ישבה וחשבה וחישבה: למי צריך לעזור? למי צריך לקנות מתנה? עם מי צריך לדבר? את מי צריך לחזק?
 
רבים היו נכדים של סבתא, וגם הנינים התרבו עם הזמן. אך כל אחד חש שהוא יחיד ומיוחד ואין בלתו. כל אחד היה בטוח שאותו היא הכי אוהבת מכולם, כאילו נכד או נין יחיד הוא לה. הילדים מצאו אצלה חיוך, לטיפה, ממתק ומתנות קטנות, שהיתה קונה במיוחד בשבילם. בני הנעורים מצאו אצלה בית חם, אוזן קשבת לבעיותיהם, עצה טובה וחכמה בעת הצורך, וגם דמי כיס ביד רחבה.
 
כשנישאו הנכדים, הם זכו למתנת חתונה גדולה ולמסיבת 'שבע ברכות', וגם אחרי הנישואין היו מבקרים ומתקשרים רבות, כדי לשמוע את קולה החם ולשאול בעצתה.
 
וכמה שמחה עם כל תינוק שנולד! איזה אושר היה בוקע מעיניה! כמה חם ורך היה חיבוקה!
 
סבתא שלי היתה סבתא של פעם, וקשה לי להמשיך לכתוב כי דמותה עוד פועמת בקרבי ורוחה עוד ממללת בתוכי, ואהבתי אליה כה רבה, עד שלעיתים אני חשה כי כבד הכאב מנשוא.
 
סבתא, אני מקווה ומייחלת שנכונו לי חיים ארוכים וטובים, יותר ממה שהיו לך, אבל דבר אחד אני רוצה באמת ובתמים: להיות סבתא כמוך, סבתא של פעם!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה