סדר עדיפויות

החשבון הוא פשוט: שלוש מאות שישים וחמש שעות בשנה כפול שלוש פעמים ביום, ותראה כמה חודשים יוסיפו לך על כל שנה ושנה בחייך!

4 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 05.04.21

החשבון הוא פשוט: שלוש מאות
שישים וחמש שעות בשנה כפול שלוש
פעמים ביום, ותראה כמה חודשים
יוסיפו לך על כל שנה ושנה בחייך!

בשדי יער – פרק 87

כידוע, כל הסיבות שבגללן אדם ממהר בתפילה הן רק תחבולות היצר הרע. ואפשר לראות זאת בחוש, כי ברגע שאדם מסיים את התפילה פתאום הוא כבר לא ממהר… עכשיו, הוא גם יכול להאריך בשיחה עם חבריו או לשבת לאכול לו בנחת. וכך עוברים ימיו כשהיצר הרע גונב לו את כל תפילותיו. וכמעט בכל פעם שהוא רוצה להתפלל יש לו סיבה למה היום הוא אנוס, עכשיו אין זמן וכו’…

כל עיקר התפילה, כפי שהסברנו לאורך הפרקים האחרונים, הוא תפילת שמונה-עשרה, ואף שאנו מחזקים תמיד את אמירת פסוקי דזמרה בנחת ובשירה – כל זה רק הכנה לעיקר – תפילת העמידה. נמצא, שאם אדם מכין עצמו בכל מיני דרכים: טובל במקווה, אומר קרבנות, שר את ההללויות וכו’ ובסופו של דבר מגיע לעיקר: תפילת שמונה עשרה, אבל אז – הוא מריץ את התפילה… ובורח…

למה דומה הדבר? לאדם שמכניסים אותו לאוצר המלך ואומרים לו: ‘אסוף ככל יכולתך’, אבל הוא חוטף כמה מרגליות במהירות ובורח… כמובן שהמלך מסתכל עליו ברחמנות. הוא רצה לתת לאדם הזה כל טוב, אך האדם בא כמו מטורף – וטרף את המילים במהירות ומיד הגיע ל"עושה שלום במרומיו" ובורח… את תפילת שמונה עשרה?!? כבר הגעת לאוצר המלך ואתה יכול לאסוף אוצרות כאוות נפשך, לאן אתה ממהר עכשיו?

הזדמנות זו ניתנת לאדם שלוש פעמים ביום. תפילת שחרית – נו, נגיד שמיהרת קצת ורצית לעזור לאשת… מנחה – הזדרזת… ערבית – נמלטת…

אדם מרמה את עצמו שלוש פעמים ביום עם כל הסיבות שהוא רק יכול למצוא – תמיד הוא ממהר, תמיד יש לו סיבה לא להתפלל באריכות. אבל לכל שאר הדברים יש לו זמן, וגם המון סבלנות. אך כמה חבל על ההפסד הגדול והעצום הזה. איזה הבדל יש בין חיים שעוברים בלי שיתפלל לעולם תפילה בכוונה, לבין חיים שמכריח את עצמו וחוטף לפחות פעם אחת ביום תפילה כמו שצריך. קל וחומר אם זוכה להתחזק ולא לוותר על שום תפילה בכוונה. אכן, חיים יפים ומאירים שאי אפשר לתאר.

לכן, צריך כל אדם לקבל על עצמו להתפלל לפחות תפילת שמונה-עשרה אחת ביום באריכות. תפילה זו תשפיע על שאר התפילות, כי אם התפלל אותה בכוונה הוא לפחות מבין מה הוא אומר. ולא רק, אלא שהוא מרגיש את התועלת והרווח שבתפילה בכוונה וכבר קשה לו לוותר על זה בשאר התפילות. ובכלל, הפעם הזאת כבר תשפיע עליו כל טוב – ברוחניות ובגשמיות – וממילא יהיה לו יותר כוח ורצון להתפלל תמיד בכוונה. זה ההבדל בין הצדיקים ושאר בני העולם – הצדיקים השקיעו בתפילת שמונה-עשרה! וכבר שמעתי ממורי ורבי הרב אליעזר ברלנד שליט"א, שהתפלא על כך שאנשים מתפללים ללא כוונה, והעיד על עצמו שמימיו לא עברה עליו תפילת שמונה-עשרה מבלי שהתאמץ לכוון בה.

כך גם מספרים על בעל הט"ז שכתב את הפירוש המובא לצד השולחן ערוך, שבסוף ימיו התארגנו כמה נשים צדקניות לקנות לו טלית מהודרת שתחליף את הטלית הבלויה שבה היה מתפלל, אך הוא לא הסכים לזה בשום אופן, ואמר: טלית זו תעיד עלי בבוא יומי שמעולם לא הייתה לי מחשבה זרה בתפילתי…

על זה אמרו רבותינו ז"ל: כל המאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו. כל שעה נוספת שאדם מתפלל את תפילת שמונה-עשרה יוסיפו לו שעה בחייו. כל אחד יעשה חשבון פשוט – שלוש מאות שישים וחמש שעות בשנה, שלוש פעמים ביום, ותראו כמה חודשים יוסיפו לו על כל שנה ושנה בחייו!

סדר עדיפויות נכון

כל עיקר התפילה בציבור הוא תחילת תפילת העמידה, שיתחילו כולם ויאמר: "ה’ שפתיי תפתח". אך מרגע שאדם התחיל בתפילת שמונה-עשרה, אין לו שום חיוב לציבור והוא יכול לעמדו כאוות נפשו ולא צריך לחוש כלל שעליו להזדרז לסיים את התפילה, כדי לענות קדושה או קדיש וכו’. כי להתפלל בכוונה זה חשוב הרבה יותר מכל דבר אחד. ובאמת, היינו רוצים שיהיה ציבור שכולם מאריכים בתפילה. אבל אם אין כזה, חשוב יותר להתפלל באריכות ולא להפסיד כל חייו את האפשרות שיתפלל באמת, ולא רק "יקרא את הסידור" בטענה שצריך לענות קדושה וכו’.

כי מה חשוב אצל השם יתברך? שאדם יענה לכל הקדושות אבל לעולם לא יתפלל כלל, או שיפסיד את הקדושות ולפחות יתפלל? ואם הוא כל כך ירא שמים ורוצה לצאת ידי חובת כל אותן הקדושות והקדישים אפשר ללכת ל’שטיבלאך’ ושם, תוך זמן קצר, לצאת ידי חובת כל האמנים, הקדישים והקדושות שרוצה.

ודע, שאותם אנשים שמתפללים מילה במילה הם אלה שמעלים לכל הציבור את תפילתם. כי אם כולם מתפללים מהר – מי יעלה את התפילה? הרי תפילה בציבור מתקבלת רק בגלל שבציבור ישנם צדיקם, בינוניים ורשעים. ואז, אותם צדיקים שבציבור מעלים גם את תפילתם של הבינוניים והרשעים. אבל אם אין בציבור אדם שמאריך בתפילה ומתפלל בכוונה, למעשה אין זה ציבור כלל, ואין לזה שם של "תפילה בציבור", לכל היותר אפשר לקרוא לזה – קריאה בציבור…

אדם יגיע אחרי ה-120 שנה שלו למעלה, ושם יאמרו לו שהוא לא התפלל כלל. והוא יתפלא: איך יכול להיות?! כל יום התפללתי! ועוד בציבור!… אבל יאמרו לו שוב: אנחנו לא יודעים, לכאן לא הגיעה שום תפילה…

וכידוע, תפילה בלי כוונה אינה עולה כלל, והיא כמו אבן. על כך אמרו חז"ל: תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואם כך, האם גוף בלא נשמה יכול לזוז? לעלות? כך היא תפילה בלא כוונה, צוללת כמו אבן… כמו שמסופר על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שפעם הגיע עם תלמידיו לבית כנסת באחת העיירות, ואמר לתלמידיו: ‘בית כנסת זה מלא על גדותיו בתפילה!’. התלמידים התפעלו מכיוון שחשבו שזו מעלה גדולה. אבל הבעל שם טוב מיד העמידם על טעותם: ‘כוונתי היא שכל התפילות של שנים רבות שהיו בבית כנסת זה נשארו למטה, לא הייתה להם שום עלייה כלל מכיוון שהיו ללא כוונה’…

ומסופר על צדיק אחד שתמיד התפלל ביחידות. כאשר שאלו אותו מדוע אינו מתפלל בציבור, השיב: כי אין ציבור!. אמרו לו בתמיהה: מה זאת אומרת ‘אין ציבור’? יש בכל יום ציבור ענק בבית הכנס שמתפללים. השיב להם: אני לא רואה כאן שום נפש חיה, רק סטנדרים… הרי אף אחד לא מתפלל באמת וכל אחד מוחו מונח במקום אחר, וידוע הוא שבמקום שאדם חושב שם הוא נמצא, ואם כן, מכיוון שמחשבתם של אנשים לא נמצאת בבית הכנסת ובתפילה, אלא בשוק או בביתו, בספרי חשבונותיו ובעסקיו, לכן אין אף אחד בבית הכנסת…

ויפה שראה כך אותו צדיק, שבית הכנסת ריק ויש בו רק ספסלים וסטנדרים…

התכלית של כל העבודה היא התפילה. תפילה זו אמונה, ותכלית כל התורה והמצוות להביא את האדם לאמונה, כמובא בתורה בכמה מקומות: "כל מצוותיך אמונה", "צדיק באמונתו יחיה" ועוד. וכל התורה שאדם לומד היא רק שכאשר יגיע בסופו של דבר לתפילה הוא יאמר כל מילה בכוונה ויאמין בכל מה שאומר.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה