סוד הצמצום – פרשת שמיני
פרשת שמיני - רבי נחמן מברסלב כותב: כי לאיש הישראלי יש "להב" הלב שהוא ההתלהבות הפנימית אל ה', והוא רוצה לעלות ולהדבק בה'. אדם לא יודע את סוד הצמצום אבל...
פרשת שמיני
"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י).
רבנו הקדוש כותב (ליקו"מ מ"ט): כי לאיש הישראלי יש "להב" הלב שהוא ההתלהבות הפנימית אל ה', והוא רוצה לעלות ולהדבק בה'. אומנם אם האדם אינו יודע את סוד הצמצום, שהוא סוד בריאת העולם, אזי הוא בסכנה גדולה ויכול להישרף באש ההתלהבות, שהיא ללא גבול וללא צמצום, כפי שהיה אצל בני אהרן שהיו קדושים, כפי שכתוב עליהם: "בקרובי אקדש", ואף על פי כן לא ידעו את הצמצום הנ"ל, לפי ערכם העליון והנורא, והקריבו "אש זרה".
מובא בזוהר הקדוש ש"אש זרה" הוא בבחינת אשה זרה ונכריה, כי כאשר אדם לא מצמצם את עצמו, אזי הוא פוגם בבחינת אשה זרה. על כן לא נשאו נדב ואביהוא נשים, כי היו דבקים בה' יתברך בלבד ולא צמצמו את עצמם לעולם הזה.
מובא בבעש"ט הקדוש על הפסוק "והחיות רצוא ושוב" – שאנחנו, כביכול, החיות ויש לנו רצוא-ושוב, כלומר שאין באפשרות האדם הגשמי להיות דבוק תמיד ללא הפסק בה' יתברך, אלא רק מוכרחים לנתקו לפעמים ולהפסיקו מעבודתו הקדושה. כמו כן הוא צריך לפעמים להפסיק עצמו ולנתק עצמו ולעסוק בענייני הגוף והעולם הזה, כדי שלא ישרף מאורו יתברך ומאור עבודת ה' והתורה הקדושה שיכולה, חס ושלום, להתהפך אצלו לסם-המוות אם לא ידע את גבולו ואת מקומו האמיתי.
כמו כן כותב רבנו הקדוש (ליקו"מ ח"ב, ע"ח) שצריך האדם בהכרח לנתק את עצמו לפעמים מהדבקות בה' ולהיות בבחינת איש פשוט, כי המוחין שלנו אינם יכולים להחזיק דבקות בה' יתברך כל הכ"ד (24) שעות, על כן צריכים בהכרח מידי פעם להתרחק מעט כדי שאחר כך תהיה התקרבות, ולא, חלילה, שהאדם יפול לאיזו עבירה, אפילו קטנה. אלא הכוונה היא, שההתרחקות היא גם כן לשם שמים בבחינת: "ביטולה הוא
קיומה", ועל זה נאמר "ירידה לצורך עליה", והיא ירידה מכוונת ומבוקרת, שהאדם יודע את מקומו ושם לעצמו גבול על מנת לצמצם את עצמו ולהתרחק מעט מהמקום שהגיע אליו בעבודת ה', כדי לא להישרף באש ההתלהבות ולהב הלב.
והעצה לזה הוא "הדיבור", כפי שאומר רבנו הקדוש, שהריאה נושבת על הלב ומצננת אותו, והדיבור נושב ויוצא מתוך כנפי הריאות והוא הרוח המנשבת בפה ומנשבת גם על הלב ומשקיטה אותו מבעירתו. לכן כאשר אדם בוער לה', צריך להוציא את הבעירה הזו בדיבורים חמים כגחלי אש, בתחינות, תפילות, צעקות וכדומה לפני ה' יתברך, ועל ידי זה הוא מצנן את ההתלהבות, כי אם אינו יודע לצמצם את עצמו, אזי פוגם בבחינת אשה זרה כנ"ל, באופן שפגמו נדב ואביהוא שלא רצו את ה"שוב", אלא רק את ה"רצוא" – וזהו פגם. לכן עוברות על כל אחד ואחד אלפי ירידות ועליות בבחינת: "והחיות רצוא ושוב", כפי שאומרים רבי ישראל הבעש"ט הקדוש ורבנו הקדוש, וכל זה כדי להגביר את הגעגועים, החשק והכיסופים לה' יתברך.
נמצא, שהלימוד הפשוט ממעשה נדב ואביהוא, הוא לדעת שהירידות והעליות שאנו עוברים הן לטובתנו, כי הירידות באות "לכבות את השריפה" ואת האש הבוערת. לעומת זאת, העליות ממשיכות להבעיר את לבבנו אל ה' ולישא לבבנו אל שמים. בדרך זו מגיעים ל"איזון" ולשלימות האמיתיים שבין העליות והירידות כשמחכים ב"המתן" בזמן הירידה, ואחר כך זוכים לעליה. ובעליה לא נעצרים אלא רק שואפים לעלות הלאה, אבל עם כל זאת צריך האדם להיזהר שלא להישרף, חס ושלום, באש ההתלהבות. ועל זה כותב רבנו הקדוש, שהאדם צריך להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, וכשאדם בקי בזה, אזי הוא זוכה לשלימות האמיתית.
ו' תשרי התש"ע
9/24/2009
וידם אהרון בפרשה זו הפשט כה חמור: הקריבו אש זרה, עד כי קיבל צורת סוד ולראיה תגובתו של אהרון שתיקת תדהמה: וידם אהרון. סייג לחכמה שתיקה. אין לדון בפרשה בפרהסיה.
ו' תשרי התש"ע
9/24/2009
בפרשה זו הפשט כה חמור: הקריבו אש זרה, עד כי קיבל צורת סוד ולראיה תגובתו של אהרון שתיקת תדהמה: וידם אהרון. סייג לחכמה שתיקה. אין לדון בפרשה בפרהסיה.