סופרוומאן?

העולם המערבי בו אנו חיים תובעני במיוחד בכל הנוגע לתפקודה של האישה המודרנית. היא נדרשת לדלג בין זוגיות מושלמת להורות מושקעת ולקריירה משגשגת. בקיצור, להיות "סופרוומאן". מה עושה מערכת תובענית שכזו לאישה מבחינה רוחנית וגשמית?
 
 
תיאורית הקשר, חלק 2
 
"העולם המערבי, שבמידה מסוימת אנו חיים בתוכו, הוא עולם תובעני במיוחד בכל הנוגע לתפקודה של האישה המודרנית. היא אמורה לדלג בין זוגיות מושלמת להורות מושקעת ולקריירה משגשגת" (כשהאחרונה נחשבת בדרך כלל לעיקרית שביניהן בתרבות המודרנית), מעירה ד"ר קטן, "בחינת 'בתוך עמי אני יושבת'. בציבור התורני מדובר על החזקת הבית תוך סיוע ללימוד התורה של הבעל ולפרנסת המשפחה, והקדשת זמן איכות לגידול הילדים בנחת, כאשר המרכז הוא, כמובן, האימהות והזוגיות.
 
"בתוך מערכת תובענית שכזו עלולה האישה להיכנס למצבים של מתח פנימי, מערבולות נפשיות, חוסר שינה, תשישות פיזית ורוחנית, ותזונה לא מאוזנת ואף לקויה. כל זה עלול להשפיע על המערכת ההורמונאלית העדינה של גוף האישה: במצב תקין המערכת ההורמונאלית מנווטת סימפוניה משולבת של תהליכים עדינים, שכל פגיעה בהם עלולה לערער את האיזון בגוף.
 
"מערכת זו מושפעת בראש ובראשונה מהורמונים המופרשים בבלוטת תת-הרמה שבמוח וביותרת המוח, הפרשת שמשתבשת בעקבות שינויים חדים בהרגלי החיים או מתחים למיניהם, כגון שינויי אקלים, תזונה, משקל גוף, מצב משפחתי, מתח נפשי, פעילות גופנית מופרזת וכדומה. האיזון האידיאלי במתח בין בית לקריירה משתנה בין אישה לאישה, אך ברור שהשם יצר את האדם בחכמה, והפרת האיזון הטבעי והבריא מביאה למצב שבו 'אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך', חס ושלום".
 
"אנחנו רוצות, או מרגישות חובה, להיות 'סופרוומאן', לעשות הכל ולהספיק הכל", מבינה ד"ר קטן לנפש עמיתותיה למשימת החזקת הבית. "אבל אחד התפקידים החשובים יותר שלנו, ובעיקר בחודשים שלפני הלידה ואחריה, הוא דווקא להוריד עומס עבודה, לקחת פחות על עצמנו, לנוח יותר. גם נשים 'מתוקתקות' שמקפידות על מעקב רפואי ועל טיפול, מזניחות את הנושא הזה ואינן ערניות דיין לחשיבותו".
 
"בין השאר", טוענת ד"ר קטן, "אין טעם לדחות דברים במשך חודשים רבים לחופשת הלידה, 'אז' – אומרת לעצמה האישה – 'יהיה לי זמן לכל הדברים האלו'. זה לא נכון. תקופה זו חייבת להיות תקופה של נחת ושל מנוחה, ולא כעין תקופה של 'אחרי החגים' שאליה נדחו מטלות רבות ושונות שהגיע זמנן. גישה זו אינה נכונה, והיא פוגעת באישה ובתינוקה.
 
"ממחקרים מסתמן כי יתכן שהעצבות, הדכדוך, העצבנות וחוסר הסבלנות המאפיינים נשים לפני לידה הנתונות בלחץ בשל עומס יתר, והקשורים להפרשת האנדורפינים והסרוטונין, משפיעים על העובר", מזהירה ד"ר קטן. "אנחנו יודעים גם, כי לאישה הסובלת ממתח נפשי קשה בתקופה שלפני הלידה סיכון מוגבר ללקות בדיכאון אחריה, ולהיפך: אישה שסבלה בעבר מדיכאון אחר לידה, נמצאת בקבוצת סיכון גבוהה ללקות בו לפני הלידה הבאה שלה".
 
סטרס מקצר ימים
 
שנים ספורות חלפו מאז הצטרף הסטרס, או "עקה" בלשוננו, ללכסיקון. מזר, תימהוני ולא ברור הוא הפך, בין לילה כמעט, לזה שהכל דשים בו ובהשפעותיו ההרסניות.
 
"הסטרס זוהה בוודאות כגורם סיכון למחלות שונות, כמו סוכרת, סרטן או מחלות לב, ומושמץ, רשמית, כמקצר חיים", מצטרפת ד"ר אייזן למשמיצים. "סטרס כרוני גורם להפרשה מוגברת של האדרנלין, הורמון הסטרס, ומביא את הגוף להשיב מלחמה שערה בדמות הורמון הקורטיזול, שהוא הורמון נוגד סטרס. הפרשה של קורטיזול לאורך זמן מביאה להשמנת יתר, לדיכאון, לנשירת שיער ולמחלות כרוניות שונות. "כאשר נפשו של אדם מדוכאת, גם המערכת החיסונית שלו מדוכאת, ומעגל הגוף-נפש צובר תאוצה בדיוק בכיוון הלא נכון… בבדיקות דם שנערכו לאנשים המורגלים בשמירת טינה, נמצאו רמות גבוהות מן הרגיל של אדרנלין ושל קורטיזול. אם נסתכל על הדברים כהווייתם, אנשים כאלה פשוט מרעילים את עצמם, ובעוד הם טוענים בתוקף כי אחרים מקצרים את חייהם, הרי שהם עצמם מקצרים את חייהם שלהם… מן העבר השני, מנסים החוקרים לבדוק את השפעתה של השמחה על המערכת הפיזיולוגית. לא קל לבדוק את הנושא הזה, לקבוע ערכים לרמת השמחה, לכנות אותה ולהצביע על הקשרים הברורים בינה לבין בריאות פיזיולוגית. אולם יותר ויותר מחקרים נערכים היום, ומסתמן מהם כי ככל שהאדם הוא שמח יותר, מודה יותר, מאיר פנים יותר – כך הוא בריא יותר".
 
ללמוד לוותר על הכעס
 
קו התפר גוף-נפש נוטה לארח לא רק את מצבי הרוח שבינינו לבין עצמנו, אלא גם את היחסים שלנו עם הסובבים: "יחסים מעורערים ומתוחים עם הזולת, והרגשות הקשים הנלווים אליהם, מהווים מרכיב עיקרי בסטרס. מחקרים העלו כי בריאותם של אנשים שחוו עוול, או כאלה שאיבדו נפש יקרה, אנשים שאינם מורגלים בהבעת רגשותיהם או אלה המתנסים בסצנות תכופות של צעקות וכעס, טובה פחות מזו של אלה שלעולמם הרגשי ויחסיהם עם בני אנוש שלווים ורגועים".
 
מאידך, גם הבעת הרגשות היא צורך אנושי בסיסי, חשוב וחיוני שאין להתעלם ממנו: "נשים (בדווקא, להבדיל מגברים) שאינן מורגלות בהבעת רגשותיהן נמצאות בקבוצת סיכון המעמידה אותן בסכנה כפולה פי שלוש או ארבע לחלות במחלות שפורטו לעיל", מגלה אייזן. "המסקנה המתבקשת היא שיש להביע רגשות, ואילו על הכעס צריך פשוט ללמוד לוותר… מבחינה פיזיולוגית, נמצא כי כעבור תשעים שניות מן הרגע שבו התעורר בנו הכעס, יורדת שוב רמת האדרנלין בדם, והוא פשוט נשטף מן הגוף. לא שווה להתגבר במשך תשעים השניות הללו?"
 
אני עם עצמי
 
מי שחישב להימלט מן הסכנה ולבחור בחיי בדידות מזהרת, שבהם אין לו עם מי לריב, על מי לכעוס, למי לשמור טינה וממי להיפגע, ייאלץ לשנות את תוכניותיו למקרא השורות הבאות: "האדם הוא יצור חברתי וחברותי, וככזה הוא מנהל מערכות יחסים עם הסובבים", מציינת ד"ר אייזן. "החברתיות היא צורך בסיסי שלנו, והבדידות קשה לא רק לנפש אלא גם לגוף. אנשים בודדים חולים יותר, חיים פחות. מערכות יחסים עם הזולת הן דבר שיש לא רק לשמור עליו, אלא גם לטפח אותו, והנתינה, ההתנדבות, החסד, החברות עם העולם – מהווה תרופה של ממש, מלבד הערך הסגולי שלהן".
 
ובכל זאת, כמה דקות ביום כדאי לו, לאדם, לבלות עם עצמו ועם קונו: "חשוב לייחד חצי שעה להתבודדות, להרהורים, לחשבון הנפש שלי עם עצמי". מילים אלו, המתאימות יותר לחוברת העוסקת בשבחה של ההתבודדות על פי משנת ברסלב, להבדיל בין עיקר לטפל, לשאול את עצמי אם אני אכן עושה את הדברים שאני רוצה לעשות. הרגעים הללו חשובים, מפני שהם מהווים אי של שקט בתוך העשייה והריצה של היומיום. אני נהנית לעשות את חשבון הנפש הזה בכתב, אבל אני יודעת שיש המעדיפים להשיג שתי ציפורים במכה אחת, ולשלב את שעת ההליכה היומית, או את ניקוי החלונות או שטיפת הכלים, בהתכנסות. זוהי אסטרטגיה של נשים, אין מה לדבר, אבל העיקר – להקדיש לנושא זה מחשבה.
 
"אגב, חצי שעה ביום של מדיטציה, שהיא אולי המקבילה לשעת ההתבודדות הזו, נמצאה כתורמת לירידת לחץ הדם, להעלאת איכות השינה ולהפחתה של כאבי גב". ד"ר קטן מוסיפה לסעיף הזה גם את הפעילות הגופנית, וגם את היוגה – שבניגוד ל"סתם התעמלות" מפעילה את המוח ומנתבת את כוחות הנפש, את הדמיון המודרך, ואף את סדנאות הצחוק: "חשוב להכיר את הכוחות, להשקיע בנפש, כל מה שנותן לנו כוחות לשמוח הוא בעל חשיבות", היא מזרזת אף את המזורזות.
 
מתחיל ונגמר בתפילה
 
אם חשבנו שרשימת חובותינו כלפי הגוף והנפש באה לסיומה, באים אנשי המקצוע ומעוררים אותנו גם לתחזוק שוטף של הקוגניציה, שימון מתמיד של גלגלי השיניים המפעילים את המוח, כך הם טוענים, לא רק על כישורי הלמידה שלנו, אלא גם על מצב הרוח המרומם. אין צורך לשבת שעות ארוכות עם הסודוקו או על חידות המאיימות לפצח את מוחנו לפני שנפצח אנחנו אותן. אלה הנהנים מהאזנה למוסיקה, למשל, ממלאים אגב כך גם את חובתם כלפי התאים האפורים: "המוסיקה מפעילה את המחצית הימנית, היצירתית, של המוח, וגם מרוממת את רוחנו", מפליגה ד"ר אייזן בשבחה.
 
וכדי לשמור את תאי המוח מהתייבשות – אין כמו הלמידה: "כדאי לפנות זמן ללמוד, לעסוק בדברים מעניינים וטובים", ממליצה ד"ר קטן, וד"ר אייזן מפרטת: "למידת נושאים ותחומים חדשים מפתחת קשרים חדשים במוח. כן, אני מתכוונת גם ללמידת נגינה על כינור בגיל שבעים, או סריגה או רקמה, או כל דבר שלא עשינו מעולם. הוכח, כי האימון המוחי יכול אף להוריד את הסיכון לחלות באלצהיימר. גם שימוש בצד הפאסיבי שלנו (שמאל לימניים, ימין לאיטרים) בפעילות היומיום, כמו סירוק, צחצוח שיניים או כתיבה, מפעיל קשרים חדשים".
 
לסיום, מבקשת ד"ר קטן להחזיר את הדברים למקורותיהם ולפרופורציות הנכונות שלהם: "הכל מתחיל ונגמר, כמובן, בתפילה לקב"ה שייתן לנו את הכוחות לשמוח", היא אומרת. "ואכן, רוב המפתחות בידינו, וזו כשלעצמה סיבה טובה לשמוח בחלקנו. אישה יראת שמים שזוכה לגדל משפחה ברוכה וגדולה – בונה את הבניין שישמח אותה בזה ובבא. ויהי רצון שכל נשות ישראל תגדלה ותחיינה תוך איזון גופני נפשי ורוחני, תבנינה בתים כשרים וטובים בישראל, ותגדלנה את הדור הבא תוך שמחה ואיזון". אמן, כן יהי רצון.
 
 
(באדיבות "בריא יותר", מגזין הבריאות מבית "משפחה")