סטירה בפנים

הייתי שם, אחרי תאונה, בלי רישיונות,
בלי תעודת זהות ועם שלושה שקלים
בארנק! לא יכולתי לקבל סטירה בפנים
יותר כואבת מזו שקיבלתי אחרי הביקור
אצל הבבא סאלי.
 
 
בשבועות האחרונים חטפתי אותה, את המכה הכואבת שלא ידעתי מהיכן נחתה עלי. המצב הכלכלי שלנו לוחץ עד כדי חנק, מה שגרם לכספומט לבלוע לי את הכרטיס כשניסיתי למשוך מזומנים. בן רגע, נותרתי כמעט בלי אוכל ושלושה שקלים בארנק.
 
לפני כחודש בעלי נאלץ לעזוב את מקום עבודתו כעורך דין במשרד בו עבד. הרבה ברירות לא היו לי חוץ מלתמוך  בצעד שעשה. יש לו פרויקט עבודה על הפרק, יכול להיות שזה ייצא לפועל ויכול להיות שלא, אבל בינתיים? היינו אמורים לקבל סכומי כסף מהשותף שלו במשרד עורכי הדין, כשהראשון היה צריך להיות לפני שבועיים, דבר שלא קרה. רק נס יכול להציל אותנו. והמון, אבל המון, אמונה.
 
המצב המאוד לא פשוט הזה שוב הוביל אותנו לחשוב על מכירת הבית ולעזוב למקום אחר, לבית קטן יותר, לסביבה אחרת… רק שהיום זה הרבה יותר קשה, הבנות כבר גדולות ורגילות למקום הלימודים והחברה שלהן, זה לא הפיתרון הכי טוב.
 
ההרגשה האיומה במצבים כאלה גורמת לך לחשוב שאתה נמצא במלכודת שאין שום דרך להיחלץ ממנה. הרוגע הנפשי העיקרי שיש לך במצבים כאלה הוא לאחוז באמונה ובאמונת חכמים, כלומר בצדיקים. זו הסיבה שנסעתי באותו יום לרבי ישראל הבבא סאלי הקדוש זי"ע בנתיבות. הייתי שם שעה, התפללתי וביקשתי מהצדיק שיהיה מליץ יושר עבורנו. כשיצאתי, אספתי אישה קשישה שביקשה טרמפ לאזור המרכזי של העיר.
 
אל תשאלו אותי איך, אבל פתאום מצאתי את עצמי בעיצומה של התנגשות עם המכונית שלפניי.
 
כסף לא היה עלי, גם לא הרישיונות ולא תעודת זהות. שום דבר. ושעתיים לאחר מכן, התברר לי שגם ביטוח לרכב אין לי!!! המכונית שלי ניזוקה, אבל נזק ממש קטן, אולם סירבה להתניע שוב ולנסוע. ישבתי שם ולא הצלחתי להבין איך אני יוצאת מזה. אני נמצאת במרחק של 45 דקות נסיעה מהבית ואין לי איך לחזור הביתה!
 
וההתנגשות, כך הסתבר, הייתה באשמתי. כן, באופן חוקי. ועוד יותר גרוע, באופן רשמי היו 'נפגעים' מכיוון שהאישה הקשישה העדיפה לעלות לאמבולנס שהגיע לשם 'את יודעת, רק לבדוק שהכל בסדר' אמרה לי. היא אומנם לא נפגעה בכלל והייתה בסדר גמור, אבל ככה זה כשהצרות מחליטות לפגוש אותך פנים אל פנים. ואם יש אמבולנס ו'נפגעים' אז יש גם משטרה בסיפור ומקרה תביעה נגדי.
 
החלק הקדמי של הרכב בו התנגשתי ניזוק בצורה קשה, למרות שברוך השם לא היו נפגעים גם מהצד הזה. בדרך כלל, הביטוח מטפל בכל העניינים האלה. שבע שנים של נהיגה באותו רכב עם אותו סוכן ביטוח, שניסה לתפוס אותנו בטלפון לפני שלושה חודשים אך ללא הצלחה, בגלל שהחלפנו את מספר הטלפון, דבר שגרם לנו לשכוח בכלל מהביטוח של הרכב.
 
חברה טובה הגיעה לנתיבות לאסוף אותי מתחנת המשטרה, ואני בכיתי כמו תינוקת ברגע שנכנסתי לרכב שלה ונסענו הביתה.
 
"למה? למה אלוקים עושה לי את כל הצרות האלה? איך אפשר לעשות מעשה טוב – לקחת את הקשישה ההיא טרמפ, ופתאום לקבל כזה עונש?" שאלתי כשאני מתייפחת ולא בהכרח מצפה לתשובה.
 
השאלות החלו להציף לי את הראש כל הדרך חזרה. האם עשיתי את הדבר הנכון כשתמכתי בבעלי שרצה לעזוב את מקום העבודה שלו? ומה יקרה אם נצטרך למכור את הבית ולעבור באמצע שנת הלימודים?
 
תמיד כשקורים לי דברים אנשים פתאום מתעוררים ושואלים כל מיני שאלות: 'מה, זה מה שקורה למי שנחשב תלמיד של הרב שלום ארוש?' אף פעם לא הבנתי מה הקשר למצב בו הייתי לשאלה מהסוג הזה, אבל הם תמיד שאלו. 'מה, את עושה הרבה חסדים עם הרבה אנשים, איך כל החסדים האלה לא שמרו עליך?'… הרבה שאלות, כאלה שלא היה לי שמץ של מושג איך לענות עליהן. למה? כי הרגשתי שהאמונה שלי חורקת ונחלשת. נשאבתי למטה, לתוך מערבולת שלא ידעתי איך יוצאים ממנה.
 
הגעתי הביתה ונכנסתי ישר למיטה, דבר שברוב הפעמים עוזר לי להתחזק כשאני מתעוררת ומרפה את כל הלחצים ממני, אחרי הכל, מחר הוא יום חדש…
 
ולמחרת, התעוררתי והרגשתי איך האמונה עדיין חורקת, איך היא מתנדנדת ואפילו נחבטת כמו הגלים על המזח. מישהו, 'נשמה טובה', היה חייב לומר לי שנהיגה בלי רישיונות וביטוח זה משהו כמו שלוש שנים בפנים, כלומר בכלא. זה לא עודד אותי, בלשון המעטה, אלא רק העצים את הפאניקה בה הייתי. הרגשתי שאני נופלת, ונופלת ונופלת…
 
ואז, התחלתי לבכות ולצעוק אל השם. באמת. צעקתי ממעמקי נשמתי שהוא חייב לתת לי אמונה, ועכשיו. כי אם לא, אני אפול לאיזה חור שחור שאני לא יודעת אם אי פעם אצליח לצאת ממנו, ומי יודע כמה זמן יעבור עד אצא משם שוב?!?
 
תוך דקות ספורות, פרץ של אדרנלין החל להציף אותי. הרגשתי איך מצב הרוח שלי משתנה. הרגשתי איך הכעס בועט פנימה, אולם האדרנלין מאזן ועוזר במידה מסוימת. לא, אני לא מתכוונת לתת לכל המלעיגים והמבזים שחוככים את ידיהם לנצח! אעשה את מה שאני תמיד עושה – אתפלל ואתפלל ואתפלל, לא אוותר לעולם.
 
וחיכיתי. חיכיתי לראות אילו ניסים מתוקים בורא עולם יוציא מהשק שלו בשביל הילדה הקטנה שלו.
 
אלוקים לא עוזר לנו בגלל שאנחנו מושלמים, אלא רק בגלל שהוא אבא מלא רחמים וחסדים, אבא שאוהב אותנו אהבה ללא תנאים, בלי שום קשר לזכויות שיש או אין לנו בחשבון שלנו בשמים. בעלי דיבר עם הרב וקיבל קצת בהירות על העניין: התאונה הייתה צריכה לקרות בכל מקרה והחסד שעשיתי הציל אותי מפגיעה בגוף, ואפילו הציל את חיי. אני צריכה לעשות תשובה על כך שחשדתי בבורא עולם שהוא עושה 'דברים לא טובים' ולהיות שמחה.
 
דבר נוסף שהבנו, שעניות היא דבר שבא לתקן מידות קשות מאוד אצל האדם ולקרב אותו לבורא עולם. (אין לכם מושג איזו ענווה תפסה אותי כשנתקעתי באמצע שום מקום בלי כסף, בלי רכב ובלי שום אפשרות לחזור הביתה…). כל מי שרוצה להתקרב לבורא עולם צריך לעבור דרך המעברים הלא קלים הללו, ואין יוצאים מן הכלל. ואלוקים הוא טוב, ועוד איך שהוא טוב.
 
בכל אופן, בשכל, קשה לומר שהדברים האלה הרשימו אותי, אבל הנשמה והלב הרגישו את הרושם החזק של דברי הרב, כי הוא צדק. מה גם שהרגשתי רוגע שאי אפשר להסביר אותו. הרגשתי שמישהו מילא לי שוב את המחסנית באמונה. הרגשתי, תודה לא-ל, שדברים עומדים להסתדר והכל יהיה בסדר, לא משנה מה יקרה.
 
לאלוקים יש תוכנית. לנו אין שום שליטה על חיינו בשום דבר, גם אם אנחנו רוצים לחשוב אחרת. אנשים יכולים לדבר על אמונה מהיום עד מחר, אבל מה קורה כשהם נפגשים עם הקרקעית? אז רואים אם הם באמת מדברים ומאמינים או רק מדברים ומדברים. כי לחיות באמונה, זה להיות שמח גם כשהדברים נראים רע מאוד ולהעריך את כל הטוב שקיים בחיים שלך, גם אם לא מצליחים לראות שום דבר חוץ מרע וכאב ומרירות וייאוש. ועם עזרתו של הבורא, זה מה שאני עומדת לעשותֿ – לראות את הדברים אחרת!
 
נ.ב: יום אחרי שכתבתי את המאמר ולפני ששלחתי אותו למערכת ברסלב ישראל קרו כמה ניסים בעקבות פדיון נפש שהרב שלום ארוש עשה לנו:
 
הראשון, המוסך שטיפל ברכב השני עשה הנחה של 40% כשהבין שאנחנו מרוששים ואין לנו שקל בכיס.
 
השני, חברים טובים שילמו את יתרת החשבון – 60% הנותרים.
 
השלישי, הסתבר שהנזק לרכב שלי הסתכם בפיוז חדש כדי להתניע אותו שוב, ולא במשהו רציני יותר.
 
אלוקים נפלא! והאמונה עובדת! ופדיון הנפש אצל הרב שלום ארוש עשה את העבודה שלו יותר ממה שיכולתי לבקש.
 
והכי חשוב, אני שוב מחוזקת ומאמינה שהאמונה היא הכוח הכי חזק שיש לנו.