סיפור של אפרוח
אף אחד לא הכין את רחלי רקלס לאותו בוקר, כשא"ל נכנס לחיים שלה והוציא ממנה את מה שאף אחד לא הצליח: עדינות לא מוכרת. ככה זה כשאפרוח נכנס לבית.
האמת, אני לא יודעת יותר כבר מה לחשוב. אולי גם אתם. ואתם בטח תוהים מה כבר קרה.
אולי זה משבר גיל הארבעים? אולי. כי דברים מוזרים קורים לי, כאלה שלא חוויתי בשנים קודמות, אז אני תולה את זה רק בגיל הזה, במשברים שלו ובכל הדברים המוזרים שקורים לי.
אז זה גם הרגע להכיר לכם חבר חדש שלי – נעים מאוד, תכירו את א"ל – לילו (ה)אפרוח (בהיפוך אותיות). האמת שזה לא השם שלו, אפילו אין לו שם כי מחר הוא כבר לא כאן. אבל בינתיים, אני קוראת לו א"ל.
אז איך א"ל נכנס לחיים שלי?
בשעת בוקר לא כל כך מאוחרת הבן שלי התקשר מבית הספר וביקש ממני רשות להביא אפרוח הביתה שהמורה שלו נתן לו. רק ליום אחד, לא לנצח. ואני, כאילו, "ילד! לבית שלי שום אפרוח לא נכנס, הבנת?!"
אבל לא הילד שלי שיוותר בקלות. הוא התעקש, ביקש, חזר שוב על הבקשה בנוסח אחר, שינה גרסאות, הביא ראיות ואינספור הוכחות.
שמישהו יסביר לי בבקשה, למה המורה נותן לילדים אפרוחים?!?
זאת אומרת, מה בדיוק אני אמורה לעשות איתו? אני לא גרה בחווה. בג'ונגל כן, אבל לא בחווה. ואיפה האפרוח אמור ללכת לו בבית? מה יהיה איתו כשלא אהיה בבית? האם לקחת אותו איתי לשיעורי הזומבה שלי? אתם חושבים שמוסיקה תעשה לו טוב? מה אני אמורה לעשותתתתתת????
אבל, חכו! עוד לא הגעתי לחלק הקשה. כלומר, הגרוע.
מאמרים נוספים בנושא:
האפרוח הזה כל כך חכם. תוך שתי שניות הוא הצליח להבין שאני פראיירית. הבן שלי הכין לו קופסה לשהות הקצרה בביתנו, אבל א"ל לא אהב אותה, אז הוא התחיל לצייץ כל כך חזק. אני נשבעת לכם שהוא קרא לי. אז הוצאתי אותו משם וחיבקתי אותו, וראו איזה פלא, תוך שנייה הוא נרגע. אז החזרתי אותו לקופסה ו… הוא שוב קרא לי. אז הרמתי אותו שוב. והוא שוב פעם נרגע.
האפרוח ניצח. אני נכנעתי.
האפרוח הזה היה כל היום על הידיים שלי ואיתו עשיתי הכל והלכתי לכל מקום. כך למשל, הגשתי לילדים שלי את ארוחת הערב כשא"ל בידיים שלי. גם כשצעקתי 'אפשר קצת ש-ק-ט בבית הזה?', גם כשביקשתי מהם להחליף בגדים, שיצחצחו את השיניים ויכנסו למיטה. אפילו הפרדתי ביניהם עם יד אחת.
כשלא הייתה ברירה והייתי חייבת את שתי הידיים שלי, כמו להכניס את הכביסה למכונה ולקפל את הנקייה, הנחתי את אפרוחי המתוק על הכתף. בחיי, והוא לא זז. והוא מה זה אהב את זה, עד שנרדם בידיים שלי. זה לא היה הכי נוח לסחוב אפרוח כל היום על היד, היא אפילו התחילה לכאוב לי קצת. סוף סוף, א"ל נרדם ואני עטפתי אותו במגבת מטבח קטנה ברכות והנחתי אותו בקופסה.
אה, שכחתי לספר לכם שהוא גם קיבל מקלחת עדינה ומתוקה ברגע שהוא נכנס לבית.
עכשיו אתם בטח שואלים – אז מה הנקודה? מה העניין שמסתתר מאחורי האפרוח הזה?
האמת, אין לי שמץ של מושג. אבל שלושה דברים עלו בראשי מתוך ההתנסות המוזרה הזו:
הראשון – כשהקב"ה רוצה שיהיה לכם משהו אתם תקבלו אותו, ולא משנה מה אתם עושים או לא עושים כדי לקבל אותו.
השני – בימים אלה, דברים קורים לפתע פתאום. וזה באמת מפחיד.
השלישי – לא כדאי לי לכתוב מאמרים אחרי השעה עשר בלילה.
אבל, וכאן נכנס אבל גדול! זה לא אומר שאתם לא אמורים לעשות השתדלות, את המקסימום שאתם יכולים אם אתם רוצים. וזה כולל תפילה שיכולה להיות, במצבים מסוימים, עיקר ההשתדלות.
אז זה העניין. אני מקווה שאוכל לישון טוב הלילה בלי לדאוג שמא לא אשמע את א"ל מצייץ לי כדי שאחזיק אותו באמצע הלילה. כי אני באמת עלולה לעשות את זה. אני אפילו אביא אותו למיטה שלי ואעטוף אותו במגבת הקטנה והנעימה שיהיה לו נעים.
כן, כזאת אני.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור