סמל התקווה
לפעמים צריך ים סוער, קול אימהי מכוון שמאיר לך את המנהרה החשוכה ודיל טוב עם אלוקים כדי להגשים את החלום הכי מתוק, אפילו שזה בדרך שהוא בוחר בשבילנו.
שיחה עם חברת נפש היא אחד הדברים הכי מרוממים שיכולים להיות. זה מה שקרה לי בשיחה עם רחלי, חברה יקרה, שסיפרה לי משהו שגרם לי זעזוע פנימי והתפעלות מכוחה של אישה קטנה אך ענקית.
רגע לפני שהיא התחילה, רצתי להכין לשתינו קפה טוב ואז היא החלה לספר לי.
באותו יום הלכתי על חוף הים ביחד עם חמותי. הרגליים בעטו בחול כשהמילים שלה התחברו לצליל הגלים שהגיעו במרווחי זמן מדודים אל קו החוף. "את צריכה לבקש מבורא עולם עם כל הלב שלך" היא אמרה, "את חייבת להעז לקוות בכל כולך".
עשר שנים עברו מאז שנישאתי לבנה, בעלי היקר, וקולו של תינוק לא נשמע בין קירות ביתנו. ואז, ההיריון הגיע בהיסח הדעת ומבלי שחשבנו עליו. וכמו שהוא בא… כך הוא גם הלך. איבדתי את הילד שלי. היינו צריכים לצאת שוב לסבב הטיפולים הקשים, והפחד הכה שורשים עמוקים בתוכי.
"יקרה שלי, ככה זה עובד" היא אמרה בנימה אימהית. "כשאת רוצה משהו בכל מאודך, את חייב להסיר את כל המחיצות והקירות שבנית סביב הלב שלך כדי להגן על עצמך ועליו. ואז, בפשטות לפתוח את אותו לתקווה ולאמונה שבורא עולם ישלח לך את מבוקשך – הדבר המיוחד שאת מבקשת. ובאותו זמן, את גם צריכה לרצות לעבור את המסע הכאוב הזה של הטיפולים באהבה ובהבנה, כי אם זה מה שהבורא רוצה זה מה שיהיה. וההיפך".
המשכנו ללכת, בריזה נעימה שהגיעה עם הגלים ליוותה אותנו כשהשמש החלה לשקוע. על החוף החולי השקט הזה הלכתי כשבתוכי סערת רגשות, כמו הגלים הסוערים בשעת סערה, מייחלת, מתעקשת, יודעת שהיא מאוד צודקת, אבל גם כל כך מפחדת להתאכזב פעם נוספת.
מאוחר יותר, כשכבר הייתי לבד, בעצם עם המחשבות שלי התחלתי לשאול את בורא עולם את השאלות שכל כך רציתי לברר איתו. "האם אני באמת יכולה לפתוח את הלב שלי ולבקש ממך תינוק? האם אתה באמת שומע אותי? האם הכאב והצער שווה את כל התהליך שבסופו אני עלולה לא לקבל את מה שאני רוצה?"
"אבא שבשמים" פניתי אליו, "אתה יודע מה אני צריכה, אתה גם יודע כמה קשה לי עם כל העניין הזה. זה רק אני ואתה, לכן עכשיו ארים אבן שנמצאת כאן לידי בחוף ואם על האבן תהיה דמות של תינוק בבטן של אימו, אפתח לזה. ואם תענה לי, אספר לכולם מה עשית בשבילי".
מאמרים נוספים בנושא:
התכופפתי והרמתי את האבן. החזקתי אותה בשתי ידיים, פתחתי אותן והסתכלתי. היא הייתה לבנה. פשוטה ושטוחה. שום דבר מיוחד עליה. אנחה. זרקתי אותה. אבל כשהיא נפלה ליד הרגליים שלי היא התהפכה. הייתי המומה. בחלק הזה של האבן הייתה דמות של תינוק בבטן אימו, כמו זה שאיבדתי. הוא היה מוקף בעיגולים קוויים, כאילו עטוף באהבה מצוירת על אבן. הסתכלתי שוב ושוב על האבן והבנתי שהקב"ה שמע אותי. ידעתי שזה יקרה שוב. ההיריון.
לקחתי את האבן איתי לבית, ובעצם לכל מקום שהלכתי היא הייתה איתי בתיק. הראיתי לכל מי שהכרתי וסיפרתי על 'הדיל' עם אלוקים. הדמיון לצילום האולטרסאונד היה כל כך ברור עד שאחת החברות שלי חשבה שהעתקתי את הצילום לאבן. האבן הזו הפכה לסמל שלי, סמל התקווה שפתחה דלת ענקית לקשר שלי עם בורא עולם.
יצאתי לעוד סיבוב טיפולי פוריות לא קלים. וזה קרה. חיים חדשים גדלו בתוכי, התינוק שלי. הלב שלי התמלא שמחה. הסתובבתי עם הידיעה שחיים מקסימים נרקמים בתוכי. והאבן? נראה לי שכבר איבדתי אותה…
ראש השנה הגיע, יום כיפור עבר והייתי מלאה באושר ושמחה, בהכרת הטוב בכל תפילה.
בערב סוכות, הרופא שלי התקשר. "משהו לא בסדר, אנחנו מסתכלים עכשיו על הבדיקות ואנחנו לא בטוחים שתינוק יחזיק מעמד".
שקט מחריד התפשט בתוכי.
מזווית העין שלי ראיתי את הסוכה. ראיתי את הדפנות שלה מלאי השמחה והגעתי להחלטה ברורה – אני חייבת להיות בשמחה.
אם הילד הזה עומד לגדול בתוכי, אני לא רוצה שהוא יחווה אווירה עצובה. ואם הוא לא יחזיק מעמד, אז גם הזמן הקצר שלו בעולם הזה יהיה מלא בשמחה. לא אהפוך את הימים הספורים שלו כאן לעצובים.
נכנסתי לסוכה ונשמתי שמחה. נשמתי את האור. נשמתי הכרת הטוב. ישבתי ונשמתי כל זמן שנשמתו ונשמתי בקרבי.
ויום אחד, כשישבתי בסוכה, הרגשתי שזה קרה. התינוק שלי כבר לא איתי יותר. הרופא אישר את זה. לא היה דופק.
איבדתי את הילד.
ברגע ששמעתי את החדשות הכואבות רצתי לחפש את האבן שלי. איפה היא? הפכתי את החדר. חיפשתי בכל מקום. הייתי בפאניקה. רציתי את האבן שסימלה עבורי תקווה. חיפשתי מתחת לשידה. הנה היא, שם. האצבעות שלי הקיפו את הקווים שהקיפו את דמות התינוק ובכיתי בלי הפסקה.
כשקול פנימי אומר לכם שאתם לא יכולים, אל תאמינו! תנופפו לו עם אבן התקווה!
את המשקל של מטען הרגשות המזעזע שהתיישב לי על הלב העברתי לסוכה. בין דפנותיה, הלב הכואב שלי היה צריך נחמה. האחיינים והאחייניות הקטנים והמתוקים שלי היו גם הם שם, מקיפים אותי. "מה קרה, דודה רחלי?" הם שאלו. "איבדת את האבן שלך?"… במשך ימים הילדים הקטנים והמתוקים האלה ליוו אותי, הרעיפו עלי אהבה טהורה ותמימה בכל פעם שפרצתי בבכי. הם לא עזבו אותי לרגע.
כשסוכות נגמר והם חזרו לבית שלהם, הרגשתי שאני כל כך מתגעגעת אליהם. הכאב היה כל כך חזק. יש לי אהבה גדולה לילדים האלה, אפילו כשידעתי שלא אוכל ללדת אחד כזה משלי.
המודעות החלה להתפשט בתוכי. הערפל התפזר והבהירות נכנסה פנימה. הקב"ה יענה לתפילות שלי בדרך שהוא יודע לגבי מה הכי טוב בשבילי, ומה אני צריכה. נפתחתי לתוכנית של בורא עולם בדיוק כמו שהוא רצה. זה לא יקרה דרך היריון. הגיע הזמן לאמץ ילד.
ישועת השם כהרף עין, ולא סתם. היא הגיעה ממקום לא צפוי. אנחנו לא יכולים לשלוט בדרך בה בורא עולם יענה לנו. אבל הוא תמיד שומע אותנו וישלח לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים.
זה תהליך, וכמו כל תהליך גם זה מצריך זמן. מילאנו את הניירת הנדרשת ותשעה חודשים לאחר מכן קיבלנו את התינוק המתוק והיפה שלנו שנולד מתוך הלב שלנו. קראנו לו מתן נחליא-ל לב ציון, מתנה מנחלת האלוקים – לב ציון. האור של החיים שלנו.
כשבפנים הקול הפנימי הרעשני אומר לכם שאתם לא יכולים, הוא רק מראה לכם את הגבול שלו, לא שלכם. אז תגידו לו תודה שהוא תמיד שם ו"מעודד" אתכם להיכשל, ליפול או לחשוב שרק ב"דרך שלו" זה ילך. תגידו לו שכל מה שהוא אומר אתם עומדים לעשות בדיוק ההיפך.
למה?
כי זה סמל התקווה שלכם!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור