סערה כלכלית – איך נתמודד עם זה?

לאור המצב השורר עתה בעולם,
כשכולם עסוקים ומודאגים בעקבות
המשבר הכלכלי, המיתון והפיטורים,
עלינו להתבונן ולהבין – מהו המסר
שמעביר לנו כאן בורא העולם?

בפרשת השבוע "ויצא" מסופר על יעקב אבינו, שהלך במצוות אמו לחרן לבית לבן אחיה, לקחת לו אישה מבנותיו. כאשר הגיע לבאר המים ונפגש עם רחל נשא קולו ובכה. על מה בכה יעקב? רש"י מציין שני פירושים שאחד מהם אומר – שיעקב איבד את כל ממונו בדרך. מדוע? מכיוון שאליפז, בנו של עשו, רדף אחריו להורגו במצוות אביו והסכים יעקב להחליף את הריגתו בלקיחת כל כספו, שהרי "עני חשוב כמת". עתה, כשהגיע לבית לבן, בכה על כך שבא בידיים ריקות, ואמר: אליעזר עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות ואני – אין בידי כלום?!

המדרש דורש על עניין זה את הפסוקים: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ". בהתחלה, חלשה דעתו של יעקב אבינו ע"ה כשראה את עניותו ובזיונו כשבא לקחת לו אישה וידיו ריקות, ואפילו מתנה קטנה אין לו לתת, כמובא ברש"י הנ"ל. על זה אמר: "אשא עיני אל ההרים". אל תקרא "אל ההרים", אלא אל ההורים – שהסתכל על אברהם ויצחק ששלחו את אליעזר עם מתנות וכל טוב. "מאין יבוא עזרי"? – שחלשה דעתו עליו כשבא בידיים ריקות, אבל מיד חיזק את עצמו: האם אני מאבד את בטחוני בה’? חס ושלום, כי "עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ!"

יעקב אבינו הלך עם בטחון בה’: עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ! מי שסומך על ה’, יכול לסמוך עליו יתברך בכל עניין ובכל מצב. שלא כמו בכל שאר הדברים שדרך בני אדם לסמוך עליהם, שלפעמים אינם בנמצא, ה’ תמיד נמצא. ועוד, השם יתברך "עושה שמים וארץ" – כפי שברא את העולם יש מאין, בלי שיהיה שום נברא שישתדל ויעשה מעשה כלשהו, כך בורא העולם יכול תמיד לעזור לאדם, בלי שום השתדלות מצד האדם או בדרך הטבע.

העניין של ביטחון בהשם הינו חשוב ונצרך מאוד לכולם, כמו שכותב ה"חובות הלבבות" בהקדמה ל"שער הביטחון", שהביטחון בה’ הוא הדבר הנצרך ביותר לאדם, כדי שתהיה לו מנוחת הנפש לעשות את שליחותו ותפקידו בעולם. ובמיוחד לאור המצב השורר עתה בעולם, כשכולם עסוקים ומודאגים בעקבות המשבר הכלכלי, בזמן שיהודים רבים ברחבי העולם מתמודדים עם קשיים גדולים וניסיונות בפרנסה: פיטורים, עסקים שנסגרים, הפסדים כספיים, וישנם גם המאבדים את כל הונם. לאור כל זאת עלינו להתבונן ולהבין – מהו המסר שמעביר לנו כאן בורא העולם?

והמסר הוא אחד: יש להפסיק לסמוך על "אלילי כספם וזהבם". עלינו ללמוד ולחזק בנו את מידת הביטחון!

כל עניין הפרנסה של האדם תלוי אך ורק במידת הביטחון. כל אדם צריך שיהיה לו ביטחון בה’ – שהוא הזן והמפרנס ואין בלתו. להשם יתברך תמיד יש כסף. ב"בנק" של הקב"ה אין שום מיתון. המניות שם רק עולות ועולות. אין שום חשש שה"בנק" של בורא העולם יפשוט רגל, כי "לי הכסף ולי הזהב נאום ה’ צבאות" (חגי ב’). ומבאר רש"י: "ובידי להביא לאשר חפצתי בו". לקב"ה יש אינסוף כסף, ושום ‘תנודה’ של שוק ההון לא משפיעה על כך, ויכול הוא לתת פרנסה לכל מי שהוא חפץ בו.

לכן, כל אדם שמחזק את עצמו בביטחון ובאמונה, והוא מאמין שאת כל השפע שלו הוא מקבל ישירות מהשם, שהרי הוא יודע שב"בנק" של הבורא לא חסר אף פעם כסף, אם כן, מה זה משנה לו אם יש מיתון או אין מיתון? יש משבר או אין משבר? הוא תמיד מקבל את הפרנסה שלו ישירות מה"בנק" של ה’ יתברך, שם הכסף תמיד בנמצא.

מידת הביטחון היא מידה כל כך חשובה והכרחית לאדם, עד שתיקנו לנו חז"ל ברכה מיוחדת למידת הביטחון בתפלת שמונה-עשרה, והיא המידה היחידה שיש לנו בשבילה ברכה מיוחדת, בה אנו מבקשים לזכות ובה מקופל כל עניין הביטחון: "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת – ושים חלקנו עימהם". את המילים: "ושים חלקנו עימהם" על כל אחד מאיתנו לשנן היטב ולכוון, כשאנו מבקשים אותה מהבורא, שישים חלקנו עם אלו שזכו למידת הביטחון בשלמות עם אלו "הבוטחים בשמך באמת". ולא שלכוון רק שיהיה חלקנו עימהם לעניין השכר… אף על פי שיחד עם מידת הביטחון בודאי יבוא גם השכר.

והמשך הברכה: "ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו" – מי שבוטח בה’ לעולם לא יבוש. תמיד יהיה לו כל מה שהוא צריך. ואל יאמר האדם: מילא אם הייתי צדיק, הייתי בוטח בה’… על זה נאמר מיד בהמשך הברכה: "ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשעננו" – רק על חסדו יתברך אנו נשענים. לא על המצוות שאנו עושים, לא על הצִדקוּת – רק על חסדו. וכמו שנאמר: מכלכל חיים בחסד – ולא בצִדקוּת.

להפסיק לסמוך על "אלילי כספם וזהבם" ולחזק בנו את מידת הביטחון!

אם הבורא היה מפרנס רק צדיקים, כבר לא היה עולם. ואם אדם יחכה להיות ראוי לפרנסה כדי לקבלה, אז שיפסיק גם לנשום… מכיוון שכנגד רוממותו יתברך, אפילו על תנועה בעלמא שאינה לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי, ר"ל, כמובא שאומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מ"ט): "לְפִי גַּדְּלוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעצֶם רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּתְנוּעָה קַלָּה בְּעָלְמָא וּבְהִסְתַּכְּלוּת בְּעָלְמָא, שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי לְפִי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, הָיָה רָאוּי לָבוֹא עַל הָאָדָם מַה שֶׁרָאוּי, חַס וְשָׁלוֹם חַס וְשָׁלוֹם, אַךְ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים, וְכָל הָעוֹלָם מָלֵא רַחֲמָנוּת, וְהוּא רוֹצֶה מְאד בְּהָעוֹלָם".

על זה נאמר במדרש תנחומא, על הפסוק (תהלים לב): "והבוטח בה’ חסד יסובבנו" – אפילו רשע הבוטח בה’, חסד יסובבנו. כי זהו כלל בהנהגת הבורא – אדם שבוטח בו יתברך – הבורא לא מאכזב אותו לעולם, ובלבד שיהיה זה ביטחון אמיתי ואיתן. לעומת זאת בספר, המידות כותב רבינו: "הדאגה מפסיד הפרנסה". ופשוט הוא: אם עיקר הכלי לקבל פרנסה הוא הביטחון, אז הדאגה היא ההיפך מזה – היא שוברת את הכלי לקבלת הפרנסה.

הדאגה ליום המחר מראה על חסרון אמונה, כמו שאומרת לנו הגמרא: "ופסקו אנשי אמנה. אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר – אינו אלא מקטני אמנה" (סוטה מח).

לכאורה, מדוע מי שיש לו פת בסלו ודואג מה יאכל למחר נקרא חסר אמונה? הלא זו דרך העולם – לא לסמוך על הנס אלא להכין מבעוד מועד צידה גם ליום המחר? אלא, בודאי מי שמאמין שמה שיש לו היום בסלו – ה’ נתן לו. הוא לא דואג כלל מה יהיה מחר. הגמרא דיברה על עצם הדאגה ולא על ההשתדלות שיהיה לחם למחר. כי בודאי הוא מדרך העולם להכין גם למחר אך לא מתוך דאגה, אלא מהסיבה שזוהי דרך העולם. כמו כן, כדי לזכות במידה הביטחון, ברור שאדם לא יתחיל להנהיג את עצמו בהנהגת הביטחון כמו של הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, שלא היה משאיר ממון כלל מיום לחברו. לכן אדם כזה, גם כעושה השתדלות, עדיין ברור לו: מי שנתן לי לאכול היום, אם הוא ירצה שגם מחר אני אחיה הוא ייתן לי מחר אוכל. מי שנותן חיים, נותן מזונות. ואם הוא לא ירצה שיהיה לי מה לאכול מחר, אז לא יעזור אם אצבור ואשמור. יכולים להיות לאדם מחסנים מלאים במזון, אך אם ה’ ירצה, חלילה, שהוא ימות מרעב, אז זה מה שיהיה ח"ו. וכן ההיפך – אם השם רוצה שאדם יחיה, זה יקרה גם ללא אוכל, כמו המעשה עם אליהו הנביא, שהלך ארבעים יום ולילה בלי לאכול מכוח אכילת אותה עוגת רצפים.

כשאדם דואג מה יאכל למחר, זו הוכחה שהוא לא מאמין שכל מה שיש לו היום זה מה’, אלא חושב שהוא זה שהשיג את הלחם הזה, וממילא הוא ייפול לדאגות המחר – מניין יגיע הלחם?… אך באמת, אם הוא סומך על עצמו שישיג את הלחם אז יש לו הרבה סיבות ‘טובות’ לדאוג, כי מי יודע אם תהיה לו אפשרות להביא פרנסה? אולי יהיה חולה ח"ו? ומה יעשה כשיזדקן? הלא גם על קרנות הפנסיה ראינו שאי אפשר לסמוך…

נמצאנו למדים, שהדאגה על המחר היא תוצאה מהכפירה של היום, והביטחון על המחר הוא תוצאה מהאמונה של היום.

העיקר היוצא מכל זה הוא, שבכל הניסיונות הקשים שיש לאדם בפרנסה, ובפרט בימים אלו, ומי יודע מה ילד יום, אסור לאדם ליפול לדאגות, אלא ההיפך – צריך כל אדם לחזק את מידת הביטחון שלו, ניתן ללמוד על כך בהרחבה רבה בספר "בגן האושר", להתחנן ולבקש מה’ שיזכה אותו למידה זו – שיבטח בפשטות ובשלמות בבורא בכל ענייני פרנסתו ויזכיר לעצמו תמיד: זה לא התפקיד שלי לפרנס את עצמי, זה תפקידו של ה’. עלי מוטל לעשות תשובה ולהתקרב לה’. אילו היה זה תפקידי לפרנס, באמת הייתה לי סיבה לדאגה, כי יכולים מאוד להיות מצבים בהם לא תהיה לי יכולת לפרנס את עצמי. אך אם זה התפקיד של ה’ לפרנס אותי, אזי אין שום דבר בעולם שיוכל למנוע את פרנסתי, כי ה’ הוא בעל הבית של העולם, והוא כל יכול, והוא יכול לפרנס אותי בכל דרך שתהיה, ואפילו לשלוח לי "מן" עד פתח הבית.

ה’ יתברך יזכנו למידת הביטחון בשלמות, ונזכה לעבור את כל העולם הזה על כל משבריו וגליו בחיוך ובשמחה, אמן.