סרבני מחמאות

נכון שחז"ל לימדו אותנו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אולם יש פעמים שהדבר קשה ואז לא קורה כלום אם נענים לעזרה.

5 דק' קריאה

הרב יעקב ברוך פרידמן

פורסם בתאריך 06.04.21

נכון שחז"ל לימדו אותנו "עשה שבתך חול ואל
תצטרך לבריות", אולם יש פעמים שהדבר קשה ואז
לא קורה כלום אם נענים לעזרה. כשבאמת צריכים
עזרה – קיים מנגד הכתוב: "עולם חסד יבנה"!
 
 
שלום,
 
אני נשוי מזה מספר חודשים ואשתי מחמיאה לי רבות. ממש שופכת עלי מחמאות. ואני חש בקושי לקבל את מחמאותיה, וכמו שאומרים היום להכיל אותן. ולעיתים אני מוצא את עצמי מתווכח איתה. אתן דוגמא. כשהיא אומרת לי בחיוך רחב שיש לי כישרונות מזהירים, אני דוחה את דבריה על הסף. לא רק שאני אומר לה "שזה לא נכון", אלא לפעמים, מרוב מבוכה, מבקש ממנה להפסיק ואני חש שהיא אינה שבעת רצון מתגובתי, בלשון המעטה. אולי נראה לה שאיני מעריך את ביטויי היחס שהיא מרעיפה עלי. כיצד אנהג אם אני לא אוהב מחמאות?
 
* * *
 
שלום,
 
ישנם "סוגי" בני אדם שפשוט לא אוהבים לקבל "טובות" מזולתם.
 
לדוגמא, אמא שיושבת ליד מיטת בתה הקטנה בבית החולים, ולפתע מגיעה מתנדבת של ארגון חסד מסוים ומציעה לה את עזרתה. המתנדבת, במיוחד אם היא צעירה, מציעה שהיא תשהה ליד מיטת הבת במקום האם. מבלי משים משיבה האם "תודה, אין צורך". כאשר אותה מתנדבת חוזרת ומבקשת מן האם המותשת "אולי בכל זאת אחליף אותך רק למשך הלילה כדי שתאגרי כוח ליום המחרת", האם עדיין עומדת בשלה ובשלילתה: "לא תודה, בעלי יחליף אותי".
 
אותה אישה שייכת ל"סוג" האנשים שפשוט אינם אוהבים לקבל טובות מאחרים (אם כי בסיפור זה, יתכן שקיימת סיבה נוספת והיא, שהאם אינה סומכת על אחרים שישמרו טוב כמוה…והיא רוצה לראות בעצמה שהכל ‘דופק’). אולם בכל מקרה, יתכן שהסירוב נובע מהסיבה שהזכרנו לעיל, אנשים שלא אוהבים לקבל "טובות" מאחרים, מין פירוש אישי לנאמר "שונא מתנות יחיה".
 
יכול להיות שהקושי נובע גם ממידה מסוימת של גאווה, נוסח ‘לא מתאים לי לקבל עזרה’. מפני שקבלת העזרה מתפרשת אצל האדם כ’מסכנות’. אותם אנשים רוצים להוכיח לעצמם שהם יודעים להסתדר בכוחות עצמם, ולכן יעדיפו להתמיד בסבלם ולשמור על הכבוד שלהם.
 
פעמים שדחיית המחמאה נובעת מ… ניחשתם נכון, דוגמא לקויה שראו בבית ההורים. ידועה העובדה, שהתנהגות ההורים משפיעה רבות על התנהגות הבנים לטוב או למוטב. יתכן שההורים לא אהבו לקבל טובות מאחרים ואולי גם ההורים ראו ולקחו דוגמא מהוריהם שלהם…
 
מובן שכמו בכל תחום שבו אנו הולכים בדרך הביניים, כפי שהורו לנו חז"ל במשנה במסכת אבות, ללכת בדרך האמצעית, כך יש לנהוג גם בקבלת עזרה. לא נדחה עזרה בכל תנאי אם כי גם לא נסתמך באופן תדיר על עזרת אחרים. נכון שחז"ל לימדו אותנו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", אולם יש פעמים שהדבר קשה ואז לא קורה כלום אם נענים לעזרה. כשבאמת צריכים עזרה – קיים מנגד הכתוב: "עולם חסד יבנה"!
 
מספרים על הצדיק רבי שלמה מקרלין שאמר ליהודי שלא רצה לקבל ממנו טבק וגם לא כל הטבה אחרת: אם כך, עם מה אפשר להיטיב איתך? דהיינו שהחסד שאנחנו מקבלים – ממש כמו החסד שאנחנו נותנים – מכניס אותנו בכללות עם ישראל ובערבות ההדדית.
 
אבל יש אנשים שאינם חפצים לקבל, וכשם שאינם רוצים לקבל מתנות פיזיות ככה אינם מקבלים מתנות רגשיות. לפעמים הקושי לקבל מחמאות נובע מכך שפשוט האדם לא אוהב טובות או שאינו רוצה להיחשב בעיני עצמו כנצרך שזקוק למחמאות. יש בו גאווה, או כפי שמכנים זאת בלשון העם ‘אגו’, שגורמת לו להציג את עצמו כאחד שאינו זקוק למחמאה (גם כאשר הוא מאוד זקוק לה, וגם אתה השואל, הינך זקוק למחמאה של אשתך, אם כי יתכן שיש לך קושי להכיל אותה, כפי שביטאת זאת היטב). יש אנשים שקבלת המחמאה נראית בעיניהם כאקט ילדותי, ולא נעים לו להיות חלק מדו-שיח כזה, על אף שכאמור הוא בהחלט זקוק למחמאה גם זקוק!!!
 
כדי לתת תשובה שתנטרל את שתי הסיבות שהזכרנו – האחת שהאדם לא אוהב ‘טובות’ סתם כך. והשניה, שהוא טוען "להגנתו" כי חז"ל לימדונו "שונא מתנות יחיה" – ננסה לרדת לרגשותיו של המחמיא, שהמחמאות שהוא מרעיף שבות ריקם:
 
ובכן, ברור שגם המחמיא נתון בקושי לא מבוטל. בכדי להחמיא עליו לחפש את מעלותיו של הזולת, וזה כידוע עניין לגמרי לא קל. הרי כבר הרא"ש אומר, שבני האדם רואים יותר את חסרונותיו של השני מאשר את מעלותיו.
 
ובכל זאת, איך המחמיא עומד במשימתו?
 
ראשית, הוא מנסה להתגבר על תכונה זו, כפי שאדם מתגבר על כל תכונה שלילית אחרת. שנית, יתכן שהוא הורגל מבית אבא ואמא להחמיא ואז קל לו יותר. אבל יתכן גם שלא, ואז הקושי מתעצם שבעתיים. שכן, אם ההורים לא החמיאו זה לזה והילדים קלטו ‘דרך חיים’ זאת, יהיה להם קושי אמיתי באמירת המחמאה בפה מלא (מה שמחייב אותנו שבעתיים להחמיא כדי לסייע לילדינו לעשות זאת…). שהרי הבן לא ראה דוגמא מהבית. בכל נשכח גם את גורם התחרות המצוי בין בני זוג, המקשה אף הוא על רצון המחמיא להחמיא.
 
עלינו אפוא להתבונן, שאם על אף כל הקשיים, שפרטנו ושלא פרטנו, מצליח בן הזוג בכל זאת להתעלות מעל עצמו ולהחמיא, הרי הוא ראוי לכל הערכה והוקרה. כמובן, על בן הזוג המוחמא להחשיב את הדרך הארוכה הזאת ולהגיב בהתאם וכפי המצופה.
 
גם אתה, השואל, ראוי שתכבד את המאמץ שעושה אשתך, ובניגוד למה שאתה חושב היא לבטח מתגברת על עצמה במשהו. ומה היא מקבלת בתמורה? שבן הזוג שלה דוחה את המחמאה ואת המאמץ! בשתי ידיים.
 
מה עלול המחמיא לחשוב בליבו?
 
מה מציב "סרבן המחמאות" בטור הנימוקים להגנתו? "שונא מתנות יחיה" או במילים פשוטות "אינני רוצה טובות". כלומר, הוא מנסה להציג לעצמו מצגת "חיובית" של אדם ‘ערכי’, שמוכן בשם הערכים (ואלה הם ערכים מדומים) לגרום לעגמת נפש רבה לזולת. במקרה זה, לבן זוגו, שהתאמץ מאוד למענו ולמען בניית ביתם המשותף, ומטבע הדברים חיכה לתמורה על מחמאותיו ועל מאמציו. ומה התמורה שהוא מצפה לה? לא כסף ולא הטבה חומרית אחרת, אלא שהשומע יביע בפיו את התודה ואת ההערכה, ויתן תחושה שזה עושה לו טוב. ובדיעבד אם הוא לא אמר ‘תודה’ (כי הדבר קשה – גאווה?), שלפחות יראה לו בשפת הגוף שזה עשה לו טוב. כי הרי זו מטרת המחמיא.
 
ההיתלות בנאמר "שונא מתנות יחיה" כמובן אינה נכונה, משום שהגמרא (במסכת חולין מ"ד) אומרת, וזה לשונה: "רבי זירא כי משדרי ליה לא שקיל כי הוה מזמנין ליה אזיל אמר אתייקרו בי". רבי זירא כששלחו לו מתנה הוא לא לקח אולם כשהזמינו אותו הביתה שיאכל אצלם (אצל רבי נשיאה) הוא נענה להזמנתם וזאת כי הם נהנים מכך שהוא מוזמן אצלם. כי הם יודעים שהוא אדם חשוב, וזה מחשיב אותם ומעניק להם תחושה טובה, ולכן זה אינו נחשב למתנה ואין שונא וכו’.
 
"שונא מתנות יחיה" לא שייך כלל במקום בו מטרתו של המחמיא ליצור תקשורת תקנית בין הבעל לאישה, והמחמאה אפוא אינה רק לטובת מקבל המחמאה אלא אף לטובת נותנה. זאת כדי שמקבל המחמאה יתקשר רגשית לנותן המחמאה. ובכל "שונא מתנות" לא שייך אלא במתנה ממשית ששווה כסף ולא במתנה רגשית. בודאי ובודאי לא בתוך המשפחה, שאם אנחנו כמעט משועבדים לתת מתנות, בודאי רגשית, וגם לקבל מתנות.
 
גם ההיבט הפנימי הקיים בקושי לקבל מחמאה, הפגיעה ב’אגו’, אינו סיבה ראויה להימנע מהמחמאות. וזאת כי גם אנשים ברמה גבוהה זקוקים למחמאה. אף מגיד שיעור זקוק לשמוע שהשיעור שלו היה טוב, וזה צורך שנמצא אצל בני אנוש כולם. כך בורא העולם ברא אותנו כך שיהיה לנו צורך לקבל מחמאה. 
     
יוצא מכאן, שאפילו כשמקבלים מתנה אם לנותן יש הנאה מכך אין זה בגדר של "שונא מתנות יחיה". על אחת כמה וכמה, כשהמחמיא כל כך התאמץ להחמיא והוא אכן החמיא, הרי שאי-השבה על המחמאה היא בבחינת "גזילת העני", כפי שהגמרא בברכות מגדירה את מי שאינו משיב "שלום".
 
ישנו גורם נוסף שחוסם רגשית את קבלת המחמאה וזה ריבוי ביקורת שקיבל מקבל המחמאה בבית הוריו. ומה הקשר?
 
כאשר הילד שומע כל הזמן הערות של ביקורת, ש’זה לא בסדר’ ו’זה לא בסדר’, אזי מתקבל אצלו המסר שהוא אמור להיות מושלם וכי רק אדם שאין לו חסרונות, הוא ראוי לכבוד ולהערכה. בקיצור, ריבוי ביקורת גורם לרגשי נחיתות שתוצאתה שכאשר הילד מתבגר וזוכה להקים בית, הוא אינו חושב שהוא בר מחמאה. זאת גם אם הוא יודע בתוככי נפשו כי בתחום בו מחמיאים לו אכן מגיעה לו המחמאה. אולם, מכיוון שכשהיה ילד שידרו לו שמי שאינו שלם בכל – אינו בסדר ואינו ראוי לקבל הערכה וכבוד – גם בהתבגרו הוא לא חושב שהמחמאה אכן אמיתית וכי הוא זכאי לה.
 
לעומת זאת, ילד שהוריו הרבו לעודד אותו על מעשיו ועל מאמציו, זאת על אף שהיו לו חסרונות, הם לא ביקשו ממנו שיהיה מושלם בכל – יש לו נטייה לפתח דימוי עצמי חיובי על עצמו. ועל אף שהוא יודע שהוא לא שלם, השכילו הוריו להחדיר לו שלא צריך להיות מושלם בשביל לקבל הערכה והרגשת ‘אני שווה’, ולכן לאדם כזה יהיה קל יותר להכיל מחמאה מאשתו. וכשאנו מקבלים מחמאה ושמחים עמה ואף מודים למחמיא, אנו יוצרים שרשרת של מחמאות חוזרות.
 
אתה השואל, תבחר מבין האפשרויות איזו סיבה "מתאימה לך" ומונעת ממך לקבל ‘מתנות’ מאשתך, שראויה להערכה על מאמציה. אך מסתבר כי בכל מקרה אין לך סיבה אמיתית שלא לקבל מחמאות ושלא להעניק לאשתך תגובה הולמת על המחמאות שהיא מרעיפה עליך!
 
 
(מתוך "שעה טובה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה