עד מאה ועשרים

רגע אחד בחיים יכול להכריע
דברים רבים ואנחנו אפילו לא
מבינים עד כמה. הצטערתי שזהו
זה. זה נגמר ואין דרך חזרה…
 
 
במוצאי שבת האחרון קיבלתי שיחת טלפון שבישרה על פטירתה של בת דודתה של אימי, והיא רק בת 56. רותי השאירה אחריה שלושה ילדים, בעל ונכדים. רותי נפטרה "מהמחלה", אותה מחלה שלא אוהבים לומר את שמה, זו שמי יודע כבר כמה שמות של אנשים שעזבו את העולם בגללה יש ברשימה שלה…
 
לכאורה, הסוף כבר היה ידוע מראש. בתקופה האחרונה רותי סבלה, ובשבועות האחרונים אפילו הגיעה למצב שלא זיהתה את הקרובים לה.
 
"זה עניין של זמן", אמרו הרופאים.
 
אבל עדיין, תמיד יש תקווה שאולי דברים יסתדרו. תמיד הם יהיו שם, האופטימיות והביטחון שאולי כל זה הוא רק חלום רע והיא פתאום תתעורר והכל ישוב על מקומו בשלום. אולי.
 
לא הייתי בקשר הדוק עם רותי, היינו נפגשות ממש 'פעם ב..' כמו שאומרים – באירועים משפחתיים, ולהבדיל, באזכרות. לא ראיתי אותה כבר תקופה ארוכה מאוד, אבל אני בהחלט זוכרת אישה מקסימה ומיוחדת, טובת לב, חמה וחייכנית. היה לה חיוב רחב על הפנים ובלב. זו אישה שאהבה את הזולת, אהבה לתת, וכן, לחייך. רותי אהבה את החיים.
 
לפני שלושה שבועות אימי סיפרה לי שהיא במצב לא טוב.
 
"מה זה לא טוב?" שאלתי, וקיבלתי תשובה לא מספקת. רציתי לנסוע אליה, לבקר אותה, אבל הנקע בקרסול, אחר כך השפעת והסינוסים… והנסיעה נדחתה. יש סדר עדיפויות, חשבתי. 'קודם כל אבריא. וחוץ מזה, איך אפשר לנסוע נסיעה ארוכה מהמרכז לצפון עם רגע נקועה?!' ניסיתי לתרץ לעצמי למה לא לנסוע.
 
אתמול בשעות הערב, כשישבתי ליד המחשב ובניתי את מסד הנתונים למאגר השידוכים שלי, רותי עלתה שוב במחשבתי. פתאום נזכרתי בה, ברותי. כשדמיינתי אותה לידי, היא הייתה עם החיוך הגדול והכובש שלה, מלאה בחום ואהבה כמו שרק היא ידעה תמיד לתת. 'אני חייבת לנסוע אליה', חשבתי. 'אמא ואני חייבות לבקר אותה בבית חולים. מחר ב"ה ניסע אליה'…
 
והטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נמצא אבי, שואל לשלומי ומה אני עושה. אחר כך מספר בעצב שאמא נסעה לצפון.
 
"למה?" שאלתי.
 
"מה, את לא יודעת?" שאל בפליאה.
 
"לא".
 
"רותי נפטרה".
 
"מה???" אמרתי ושתקתי לרגע. "דקה לפני שהתקשרת היא הייתה במחשבה שלי, החלטתי שמחר אסע עם אמא לבקר אותה… עכשיו כבר מאוחר…"
 
הבשורה הכבידה עלי מאוד. כל כך הצטערתי שלא הספקתי לראות אותה לפני שהיא נפטרה. שלא הספקתי להיפרד ממנה. הצטערתי, כי עם קצת מאמץ כן יכולתי לנסוע אליה. הצטערתי שהבנתי, שוב, עד כמה הזמן הוא מצרך כל כך יקר וחשוב ושאנחנו לא יודעים להעריך אותו, ושלושה שבועות זה ה-מ-ו-ן ה-מ-ו-ן זמן! למה אני לא יודעת להעריך את הזמן ולנצל אותו כמו שצריך?! וכעסתי בגלל שאני סתם עצלנית ומתפנקת. רגע אחד בחיים יכול להכריע דברים רבים ואנחנו אפילו לא מבינים עד כמה. הצטערתי שזהו. זה נגמר ואין דרך חזרה.
 
הבוקר התעוררתי מוקדם אבל לא היה לי כוח לקום מהמיטה. כל הזמן קוננה בי המחשבה על רותי. 'רותי כבר לא כאן, רותי הלכה לעולמה, רותי נפטרה…' חשבתי על עצמי, עלינו – נזר הבריאה, שגם אנחנו אחרי המאה ועשרים נגיע לשם. כולנו הרי בסופו של דבר נמות. המחשבה הזו חיזקה בי את מה שכולנו יודעים – חייבים לרוץ, למהר ולהספיק כמה שיותר, כי מי יודע מתי… אף אחד. המחשבות האלה גרמו לי לרצות להיות אדם טוב יותר, כלפי עצמי וכלפי הזולת. הרי כולנו ניתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים – הקב"ה, אף אחד לא יכול להתחמק מזה.
 
הכל הבל הבלים, עוד ריצה אחרי כמה שקלים במשכורת, כשהמחיר הוא ויתור מזעזע על זמן איכות עם הילדים/אישה/בעל/קרובי משפחה. עוד שיחות בטלות (כאלה שמורכבות מהרבה רכילויות ויש אותן בטונות) במקום עשייה מועילה. עוד קנאה, תחרות, צרות עין… הכל הבלים.
 
אני לא חושבת שמישהו (חוץ מהצדיקים) לא מפחד מהמוות. קשה לי להאמין שיש מישהו בעולם הזה שלא חשב על המוות בשלב כלשהו בחייו. אי אפשר להתעלם מהסוגיה הזו.
 
אני, באופן אישי, שנים פחדתי מהמוות. איך אומרים? פחד מוות… אבל ברוך-השם היום, כשאני חיה את חיי בצל האמונה, המוות מקבל גוון אחר ומעט שונה. מוות, כך זה נראה לי היום, לא מבשר על משהו שנגמר ואין לו קיום והמשכיות. אדרבה, פרק אחד מסתיים ומיד מתחיל פרק נוסף ושונה, החלק האמיתי שלנו במקום אחר. כמו תהליך לידה ממש, כשהעובר חי ומתקיים ברחם אימו – שהוא עולם בפני עצמו, ואחרי שנולד הוא חי במציאות שלנו, בעולם שלנו, עולם אחר מזה שהיה רגיל לחיות בו. ולמרות שאנחנו לא רואים את העובר אנחנו יודעים שהוא חי, מתקיים לו 'בעולם שלו'.
 
יש חיים אחרי המוות והם החיים האמיתיים והנצחיים.
 
ויש במילים האלה הרבה כוח להתמודד עם אובדן של אדם יקר לנו.
 
אנשים נולדים. אנשים חיים. אנשים מתים. אנשים מתחילים. אנשים מחליפים ומתחלפים. אבל הנשמה – נצחית! היא זו שתמיד לעולם נשארת.
 
לזכרה של רותי בת שושנה, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים ומנוחתה עדן.
 
כל כך מוזר לדבר על רותי בלשון עבר…