עד שהמר יהיה מתוק

זה לא קל, אבל אנחנו חייבים
לרצות להפוך את המר למתוק.
ויש דרך נפלאה לעשות את זה,
פשוט לפתוח את הלב ו…
לאהוב.
 
 
הדור שלנו מתמודד עם אתגרים רבים. אני לא זוכר תקופה בה שמעתי על כל כך הרבה ילדים חולים, על אנשים עם קשיים כלכליים איומים, אנשים שהגיעו אפילו עד פת לחם, על משפחות שמתמודדות עם משברים חמורים עם חינוך הילדים ומרד נעורים. אלה ההתמודדויות בפרטיות.
 
בכלליות, ברמה הלאומית, אנחנו כל הזמן מאוימים – מבית ומבחוץ. גבולות שעשרות שנים היו שקטים מתעוררים עד כדי סכנת מלחמה. האויבים מבריחים נשק, ולאחרונה גם אישור על כך שבסוריה משתמשים בנשק כימי.
 
בחזית מבית – מתח חברתי נוראי, מלחמת עדות וקבוצות, וערכי התורה ומערכת החינוך מתמודדים עם אתגרים חסרי תקדים.
 
אין ייסורים ללא עוון, כך מסבירה הגמרא בצורה מפורשת וחד משמעית.
 
ואם כך, עולה השאלה שחייבת להישאל: מה עשינו שעורר עלינו רשימת דינים קשים, כמו אלה שהוזכרו בפסקאות הראשונות?
 
התשובה פשוטה. את כל המרירות שאנשים חווים בחיים הם מוציאים במו פיהם כחרב חדה כמעט על כל מה שזז.
 
בורא עולם, אבא אהוב שבשמים, לא מסוגל לעבור לסדר היום כאשר אחד מילדיו, עם ישראל, פוגע בזולתו, גורם לו סבל וצער, ייסורים ועוגמת נפש. ואיך זה בא לידי ביטוי היום? עם לשון הרע, עם רכילות, עם להכפיש יחיד או רבים, עם מחלוקות איומות ושנאת חינם – כל אלה מעוררים דינים קשים, בפרטיות ובכלליות, עלינו.
 
ושלא תטעו, לשון הרע זה לא צחוק. זה גם לא משהו שפותרים בהינף יד. דינים קשים ורבים – כמו קושי במציאת החצי השני או בעיות פוריות, אלה רק חלק מהרשימה הארוכה – הם תוצאה של דיבורי לשון הרע. נראה, כי אנשים פשוט שוכחים את מה שרבי ישראל מאיר הכהן מראדין – "החפץ חיים" – כותב בספריו על עניין לשון הרע ועל כוחה של הלשון: חרב חדה שיכולה להמית בן אדם, ממש כך. הם גם לא לוקחים ברצינות את המצוות של בין אדם לחברו, ובפרט את "ואהבת לרעך כמוך", ומתעלמים מהזולת ולא מתחשבים בעובדה שהם גורמים לו סבל נוראי. הם לא מתחשבים בעובדה שהם גורמים לשנאה בין אדם לחברו ובין קבוצות בחברה, דברים ש"החפץ חיים" מזהיר מהם מאוד.
 
הלשון היא כמו חרב חדה. שפיכת דמו של הזולת – אפילו של האדם הפשוט ביותר בחברה – היא דבר אכזרי ומרושע שאין לו תקנה, והנזקים הם בלתי הפיכים. אם אשמתו של אדם עדיין לא הוכחה בבית המשפט עם שני עדים, אחד לא מספיק. כך, על פי חוקי התורה.
 
התנא הקדוש רבי שמעון בן שטח היה אב בית דין של ישראל. פעם אחת הוא ראה אדם עם חרב רודף אחרי מישהו. הוא החל לרודף אחרי השניים. כאשר הגיע לסמטה אליה נכנסו השניים, הנרדף-קורבן שכב על הרצפה כשהוא שותת דם, והרודף אוחז בידו את החרב נוטפת הדם. רבי שמעון פנה אל הרוצח ואמר לו: אדם רשע שכמותך, מי הרג את האדם הזה, אתה או אני? ומה אני יכול לעשות, כי איני יכול לקחת אותך למשפט מכיוון שהתורה מבקשת שני עדים! אמנם רבי שמעון בן שטח לא הצליח להביא את הרוצח למשפט ולהרשיעו, אבל זה לא אומר שהוא יצא מזה 'נקי'. כשבית הדין כאן בעולם הזה לא מצליח, בית הדין של מעלה מצליח ועוד איך מצליח. לא עבר זמן רב ואותו רוצח מת מוות מייסר ומענה על ידי הכשת נחש מסוכן.
 
אם רבי שמעון בן שטח לא הצליח להרשיע את אותו אדם, למרות הראיות בשטח, אז מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לקבל שמועות ולחרוץ את גורלם של אנשים, למרות שהדברים עדיין לא הוכחו בבית המשפט? זה דבר מאוד מאוד מסוכן!
 
התרחקו מלשון הרע, ממחלוקת ומשנאת חינם – כל אלה מבחינה רוחנית בדיוק כמו טרוריסטים שפלים.
 
חלק הארי מהדינים הקשים שאנו חווים היום קשורים, ללא ספק, ללשון הרע. ודינים קשים הופכים את החיים למרירים ואיומים. רק תשובה ואהבת הזולת יכולות להפוך את המר והרע הזה למתוק ונעים.
 
כשאנו שומרים את הלשון ונמנעים מדיבורים אסורים, אנו שומרים על עצמנו ועל היקרים לנו.
 
היום, יותר מתמיד, זה הזמן ללמוד את מה שאומר "החפץ חיים" על לשון הרע ורכילות. לפתוח את הלב ולאהוב כל אחד מעם ישראל!
 
והיום, יותר מתמיד, אנחנו חייבים לרצות להפוך את המר למתוק.