עוד יום, עוד סנדוויץ’
מי חשב שכל יום יעלה איתו ברגעים הפרטיים במטבח את שאלת השאלות: בשביל מה אנחנו טורחים להכין להם סנדוויץ'? רחלי רקלס עם כמה תובנות.
אנחה.
הנה זה קורה שוב.
כל בוקר אותו סיפור. אני גוררת את גופי העייף מהמיטה, גוררת את רגליי העייפות לאמבטיה, לרוב רק עם נעל בית אחת כי אין לי כוח לחפש את זוגתה שתחיה, ואז אני גוררת את עצמי למטבח, שם אני מעניקה למוח שלי את מנת הקפאין לה הוא זקוק בחלק הזה של היום. אז אני חווה את רגע ה – "אההה…." של הבוקר.
כשאני לוגמת להנאתי מספל הקפה שביד האחת, אני זזה במטבח מהמקרר לשיש ולזירת הכנת הסנדוויצ'ים, אותם אני מכינה ביד השנייה. לפעמים אני מדליקה איזה נר ריחני שמוסיף לרוגע ולאווירה.
זה כאילו היד עם הקפה תקועה בעוד היד השנייה בשיא הפעולה, זזה במן קסם שכזה. היד של ספל הקפה עולה ויורדת מעצמה מהשיש אל הפה ובחזרה, משתוקקת ליהנות מכל לגימה של הקפה שהולך איתי לכל מקום בשעה מוקדמת זו של הבוקר.
אתם יודעים על מה אני מדברת.
מתחת לטירוף של הבוקר שעמוס בהכנת סנדוויצ'ים וארוחת צהריים, כשבאמצע ילדים מתלוננים שהם לא מוצאים את המכנסיים, את הנעליים, רבים או אפילו מגדילים לעשות – מבקשים ארוחת בוקר…. או כל הדברים ביחד – מתפשטת, אנשים יקרים, הרגשה כבדה על הבוקר, שלי בעיקר, תחושת התבוסה הכואבת והמוחצת שבאה עם השאלה ההורית שלא מפסיקה להתרוצץ במוחי: "בשביל מה אני טורחת?"
למה, למה אני מכינה את כל האוכל הזה אם הם מחזירים הכל הביתה מבלי לטעום? למה אני שואלת אותם איזה סנדוויץ' להכין להם כשהם עונים כל אחד בתורו את אותה תשובה מעצבנת "אני לא יודע!" כל בוקר? למה אני אפילו מקווה שאולי, רק הפעם, הם יוציאו את הסנדוויץ' מהאריזה שלו ויראו מה יש בו? ולמה אני עדיין רותחת מזעם שכשהם חוזרים מבית הספר ומתלוננים שאין להם מה לאכול??
אתם יודעים על מה אני מדברת.
מי ידע שלהיות הורה זה מקצוע קשה כל כך? לי לא היה שמץ של מושג. אולי לכם? כל מה שראיתי לפני כן היה רק את הפרסומות לטיטולים למיניהם עם התינוקות המתוקים שעשו כל מיני קולות עוד יותר מתוקים. זה אפילו לא עלה לי בראש שהתינוקות האלה יום אחד יגדלו ויתחילו לדבר, ויחזירו לי. ולחרדתי, יאמרו שהאוכל הטעים שלי לא לטעמם…
מאמרים נוספים בנושא:
הנוסחה המוצלחת: תנו את מה שיש!
ילדי עץ הבמבוק
אמא עם מילה
גם אתם הייתם ילדים
מי ינצח?
אבל זה מה שכל הורה חווה. אנחנו יודעים עד כמה אנו מתאמצים, מהי ההשקעה, ההקרבה והאהבה שלנו אליהם שלעולם לא תתחלף בשום דבר. ואם אנחנו נורמאליים, אז אנחנו גם יודעים לקבל את העובדה שהילדים שלנו לא יאהבו אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותם. כי אנחנו יודעים שניתן להם גם אם הם לא יתנו לנו בדיוק אותו דבר בחזרה, או אם בכלל.
אנחנו עושים את זה בגלל שאנו ההורים שלהם. וחוץ מהאחריות שלנו לטפל בהם ולספק להם את כל צרכיהם, אנחנו מאוד אוהבים אותם. והאהבה הזו היא מה שמחזיק אותנו, מה שמניע אותנו להמשיך הלאה במשימה הנפלאה שקיבלנו ברגע שהם נולדו והפכו אותנו להורים -להקריב בשבילם, לעשות בשבילם… ולעלות על הטיסה הבאה לאילת.
מה לא בסדר בזה? רק תדאגו שמישהו ישמור עליהם כשאתם לא בבית.
מעבר לרק לטפל בהם כי זה תפקידנו, יש לנו תקווה עמוקה לעתיד טוב בשבילם. אנחנו משקיעים במחר שלהם עם המאמצים של היום. אנחנו מקווים שהילדים שלנו ירוויחו הרבה כסף ויקנו לאמא שלהם בית גדול עם מטבח מפואר וארון בגדים ענק ממש ליד הבית שלהם.
אופס! מה שהתכוונתי לומר הוא, שאנחנו מקווים שהמאמצים שלנו יעזרו להם להיות אנשים טובים, חכמים, מתחשבים ומאוזנים, שיגרמו למשפחה שלהם נחת וטוב. בסדר, וגם לכל העולם כולו.
אז הייתה לי את התובנה הנפלאה הזו באותו בוקר כשניסיתי לא להישאב לגבינת השמנת הטעימה שמרחתי על הסנדוויץ'…
ככה בדיוק הקב"ה מתנהג איתנו. למרות שהוא יודע שנטעה, שנעשה בלגאן, שנתעצבן, שנתעלם מאהבתו ואפילו מקיומו – הוא עדיין ממשיך לספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים, כל יום!
אפילו כשאנחנו מתלוננים שהוא לא מזרים, בדרכיו שלו, כסף לחשבון הבנק שלנו, או שהדירה כבר קטנה עלינו והגיע הזמן ש'אבא שתעשה משהו', ולמה אנחנו צריכים לסבול מבעיות בריאותיות וכל מה שעולה לכם בראש – הוא עדיין מכין לנו באהבה את הסנדוויצ'ים שאנחנו אומרים לו שהם לא טעימים לנו, למרות שלא טרחנו אפילו להוציא אותם מהאריזה ולראות מה הוא שם לנו שם בפנים. והוא, אפילו לא מגלגל את העיניים שלו…
ואם על סבלנות דיברנו, מי יודע איפה אני יכולה להשיג קצת מהדבר המדהים הזה?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור