עוד קדיש ופחות סיגריה

רגע אחד, מי זה אותו אדם מופלא
שביקש טרמפ קצר, גרם לי להיפתח
אליו ולספר לו את כל מה שכואב לי,
ולפתע נעלם בתוך שניות?…

אבי ז"ל היה אדם דתי ולכן שלח אותנו ללמוד בבית ספר ממלכתי-דתי. כשסיימתי את לימודי בתיכון (גם הוא דתי) נותרו בי מספר שאלות מהותיות בקשר ליחסים ביני לבין הדת. בעצת חברי נסעתי לאחד הרבנים הידועים באותה עת, על מנת לחקור את הנושא ולמצוא את דרכי. את המפגש הארוך עם הרב ניתן לסכם במשפט אחד שהוא אמר: "אתה רואה את הספרייה?", שאל והצביע על ארבעת קירות החדר שהיו מלאים בספרי קודש, "אתה צריך ללמוד את הספרים הללו, ואז יהיו לך את כל התשובות לשאלותיך".

אותי זה לא סיפק. הסרתי את הכיפה מראשי, הפסקתי להניח תפילין ולקיים מצוות והתגייסתי לצבא.

עברו שנים רבות, נישאתי והקמתי משפחה חילונית עם זיקה למסורת. קידשתי בארוחות בשישי ושבת ובסעודות משפחתיות בחגי ישראל, צמנו בכיפור, ובמקביל נסענו וטיילנו בשבתות. כשהגעתי לגיל 40, נפטר אבי ז"ל שמאוד אהבתי והערכתי. היות והייתי מודע לחשיבות הגדולה בעיניו לקראת קדיש אחרי לכתו, החלטתי לעשות כל שאוכל כדי לקרוא קדיש שלוש פעמים ביום, כל יום – שחרית מנחה וערבית.

בשבוע הראשון, עת ישבנו שבעה, היה הדבר קל. בחודש הראשון זה כבר היה מורכב יותר. אך בחודש השני, לאחר הסרת הזקן והכיפה אמירת הקדיש הפכה למשימה בלתי אפשרית! זה התחיל בניסיון להתפלל שלוש פעמים ביום במניין, על מנת לומר קדיש, והמשיך בכך שנאלצתי לעמוד מול בני משפחתי ולומר שבמהלך השנה הקרובה לא אוכל לנסוע בשבתות, שהרי לא יתכן שאלך לבית כנסת, אומר קדיש ואחר כך אסע לפיקניק…

עברו עוד מספר שבועות ויום אחד. בחודש השלישי לפטירתו של אבי, מצאתי עצמי יום אחד מתפלל מנחה ב"שטיבלך" שבשכונת "זיכרון משה" בירושלים. למרות שנראיתי מאוד חריג בחיצוניותי, בין רוב של מתפללים חרדים-שחורים, היה לי נוח לדעת ששם תמיד יהיה מניין. כבר כשנכנסתי לבית הכנסת, שמתי לב לאדם מבוגר, גבוה, זקוף, בעל הדרת פנים אצילית, עוטה זקן ארוך ולבן, לבוש בבגדי חרדים, על פניו חיוך עדין ונינוח וכולו קורן… אין ספק שהוא נראה שונה. הגובה שלו, הנינוחות שלו, הדרת הפנים שלו והזקן והבגדים המטופחים רק הוסיפו לתחושת המכובדות שלו. אמרתי לעצמי: "הלוואי וכל הרבנים היו נראים כמותו…"

התפללנו, קראתי קדיש יתום ויצאתי להמשיך את יום העבודה שלי. לפתע, שמעתי קול מאחורי: "האם אתה נוסע לגאולה?" הסתובבתי לאחור, הופתעתי לראות את בעל הזקן הלבן וההדור ועניתי: "כן". "האם אפשר להצטרף אליך?". "בסדר" השבתי מבלי להבין מדוע הוא מצטרף אלי, הרי אם ילך ברגל נגיע ביחד… כמו כן נזכרתי שעל הכסא לידי היה מונח ארגז כבד… היה לי מאוד לא נעים להציע לאדם מכובד שכמותו שיכנס לכסא האחורי, אך לא הייתה לי ברירה. בהיסוס מה פניתי ואמרתי: "אני מצטער, אך אתה יכול לראות שהמקום היחידי הוא מאחור…"

"זה בסדר" אמר והשחיל את גופו הארוך אל הספסל האחורי של המכונית. הנעתי את המכונית והתחלתי בנסיעה. מרגע זה, יכולתי לראותו רק דרך המראה. "שמתי לב שקראת קדיש", אמר, "למי קראת?". "לאבי" השבתי, "הוא נפטר לפני כשלושה חודשים". "כל הכבוד, אתה עושה מצווה גדולה", הגיב ברוך. "אבל זהו, אני לא יכול יותר…" אמרתי. "מה אינך יכול?" שאל. "איני רגיל להניח תפילין כל יום, איני רגיל ללכת לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, אני נמצא בנסיעות רבות ובכל עיר אני צריך להתחיל בחיפוש בית כנסת בו יש מניין באותה שעה. זה קשה, אני לא יכול לעמוד בזה יותר…"

עודי משתומם מ"ההתנפלות שלי" על אדם לא מוכר והטחת בעיותיי בפניו, והוא השיב בנחת: "לא נורא, אתה את שלך עשית". שוב הופתעתי, "מה זאת אומרת?! האם אני לא צריך להמשיך ולקרוא קדיש?"

"תשמע", השיב הרב בנחת, "אין ספק שעשית מעל ומעבר למצופה. שלושה חודשים כל יום שלוש תפילות במניין, זה יפה מאוד…"

"רגע", חידדתי את השאלה, "האם לא צריך לקרוא קדיש במשך שנה?"

"ראשית" השיב, לא מדובר בשנה אלא באחד-עשר חודשים. שנית, הקרבת הרבה מאוד כדי לקיים זאת במשך שלושה חודשים וזה יפה… האם אתה יכול חודש נוסף?" שאל.

"חודש נוסף?… כן"

"אז תקרא קדיש חודש נוסף ותשפיע על כך שנשמתו של אביך תעלה מעלה נוספת, כל קדיש שאתה קורא נשמתו זוכה לעלות מעלה נוספת…"

"ומה המשמעות של ארבעה חודשים?" הקשתי.

"ארבעה חודשים עדיפים על שלושה" השיב, "אם אינך יכול לקרוא קדיש אחד-עשר חודש, עדיף שתקרא ארבעה חודשים שבהם תוכל לעמוד ואל תרים ידיים עתה. כעבור שלושה חודשים… כשתסיים את ארבעת החודשים תשאל את עצמך לגבי חודש אחד נוסף, הינך יכול? המשך! אינך יכול? הפסק… רק זכור דבר אחד חשוב, את השנה הזו לא ניתן להחזיר. לעולם לא תוכל לומר בשנה השנייה או העשירית: "עכשיו אקרא קדיש במקום החודשים שלא קראתי…"

באותו רגע, נזכרתי בסיפור שאבי ז"ל נהג לספר, ומבלי משים, התחלתי לספר לו את הסיפור:

"בשנות הארבעים חי בירושלים רב גדול בשם הרב אפרים כהן", סיפר אבי, "יום אחד פגש הרב איש כבן שלושים, שהיה נוהג בנערותו להגיע לבית הכנסת ולסלסל במזמורי השבת. "שלום לך" פנה אליו הרב בפנים צוהלות, "מה שלומך?, מזמן לא ראיתי אותך בבית הכנסת ומזמן לא זכיתי ליהנות מקולך הערב…" הרב ראה כי הוא נבוך לכן שאל: "אתה רוצה לספר משהו?…"

"כבוד הרב", אמר, "אני מתגעגע לבית הכנסת, אבל אני לא יכול לבוא".

"מדוע?" שאל הרב.

"לא נעים לי לספר לך, אבל אני מעשן בשבת…", אמר והתחרט על דבריו.

"כמה סיגריות אתה מעשן?" שאל הרב.

"קופסא, עשרים סיגריות ביום", השיב.

"האם תוכל לעשן השבת רק 19 סיגריות?" שאל הרב.

"19 סיגריות? בודאי!" ענה בשמחה.

"אז בוא השבת לבית הכנסת", סיכם הרב.

באותו יום שישי, הוא הגיע בשעות הצהריים לביתו. לאשתו המופתעת סיפר שהקדים כדי להתכונן לשבת, שהרי היום הוא מתכונן ללכת לבית הכנסת. הוא התרחץ, התלבש בחליפה ובחולצה לבנה, שם כיפה על הראש ויצא לבית הכנסת. עתה, שליו ונינוח הצית סיגריה והחל ללכת לבית הכנסת. לפתע נזכר בהבטחה לרב, והחליט להחזיר את קופסת הסיגריות והמצית לבית. "לא יאה" אמר לעצמו, "ללכת לבית הכנסת עם קופסת סיגריות ומצית בכיס, וממילא הבטחתי שאעשן סיגריה אחת פחות, זו תהיה הסיגריה שאחרי בית הכנסת…"

בבית הכנסת, כולם זכרו אותו, פנו אליו בלבביות ושאלו לשלומו. ואז החלה התפילה. לאחר ניגון או שניים, נכנס לאווירה והחל להנעים את קולו בניגוני התפילה. כשהסתיימה התפילה, לחצו את ידו, ברכו אותו ב"שבת שלום", והוא שב הביתה עם מצב רוח מרומם. כשהגיע לביתו, מיד פנה לקחת סיגריה שכה הייתה חסרה לו. בעודו מחפש, פנה לאשתו והציע לשנות ממנהגם ולקדש על היין. הוא הוציא סיגריה מהחפיסה בעת שראה את אשתו מהנהנת בחיוב להצעתו וכבר פורשת מפה לבנה על השולחן. "רגע" אמר לעצמו, אמתין עם הסיגריה אחרי הקידוש. והמשפחה הסיבה לשולחן השבת החגיגי. לאחר הסעודה, פנה שוב לקחת סיגריה, אבל אז נזכר בזמירות השבת. הוא פתח ברינה והניח שוב לסיגריות. וכשכבר סיימו וקמו מהשולחן, לקח שוב סיגריה ליד, אבל אז חשב לעצמו: לא עישנתי כל הערב, ולמרות זאת נהניתי. ממילא מאוחר, אלך לישון ומחר בבוקר אתחיל לעשן.

בבוקר, בעוד עיניו עצומות, הושיט את ידו וחיפש את הסיגריה הראשונה של הבוקר. הסיגריות לא היו במקומן הקבוע, היות ולא עישן בלילה. עודו תוהה היכן הקופסא, הוא נזכר בליל השבת השמח שהיה אתמול. הוא העלה חיוך על שפתיו ושאל את עצמו: "אם כל כך נהניתי, למה שלא אלך גם הבוקר לבית הכנסת?!"… הוא קם בזריזות, התלבש והלך לבית הכנסת. בדרכו, הכניס את היד לכיס החולצה על מנת לקחת סיגריה ואז נזכר שהקופסא נשארה בבית. הוא פנה לשוב ואז מלמל לעצמו: "אתה בדרך לבית הכנסת, תחזור מהתפילה ואז תעשן…" וכאשר חזר המתין עד הקידוש ואחרי הקידוש זמירות ואז הגיעה מנוחה ומנחה וסעודה שלישית. כך עברה לה השבת מבלי שעישן אפילו סיגריה אחת. בצאת השבת, לאחר ההבדלה, ניגש לרב ואמר: "כבוד הרב, תודה, נהניתי מאוד מהשבת, ולא עישנתי בכלל…"

הרב המקובל חייך וקרץ כיודע דבר…

התבוננתי בראי וראיתי את הרב מתבונן אלי בחיוך, כאילו שהכיר את הסיפור…

"הגענו לגאולה", אמר והחזיר אותי למציאות. עצרתי את הרכב והוא ירד וסגר את הדלת אחריו.

"מעניין, איך הוא הזכיר לי את הסיפור של אבא… מי האדם האדיב והמכובד הזה?", שאלתי את עצמי כשאני מתחיל לנסוע ומתבונן בראי. להפתעתי, לא ראיתי אותו. הוא פשוט נעלם. עצרתי את הרכב כעבור מספר מטרים, סובבתי את גופי וחיפשתי אותו בעיני, הוא לא היה שם… מי שלח אלי את אותו אדם מופלא שעורר בי הדרת כבוד כבר כשראיתי אותו לראשונה, פנה וביקש טרמפ קצר, גרם לי להיפתח ולספר לו את הכואב אותי, הזכיר לי את התנהלותו ודרכו של אבי, ריגש אותי ולפתע נעלם בתוך שניות… קראתי לו "אליהו הנביא". מדוע? כי מאותו רגע, בכל פעם שהיה לי קשה לחפש את המניין הבא ואת בית הכנסת הקרוב, נזכרתי באותו אדם הדור ואמרתי לעצמי: "בסדר, אתה יכול להפסיק לקרוא קדיש. את שלך עשית כבר, אבל האם תוכל רק עוד שבוע…? נזכרתי בסיפורו של אבי ואמרתי לעצמי: האם לא תוכל להתאפק רק עוד סיגריה אחת?…

וכך עברו להם השבועות והחודשים ומצאתי עצמי כעבור אחד-עשר חודשים מסיים את קריאת הקדיש על אבי ז"ל, יודע שמילאתי אחר הצוואה הבלתי כתובה של אבא.

עברו להן עשר שנים, ובני שלמד באוניברסיטה, סיפר לי שהחליט לחזור בתשובה. שמחתי על כך ושאלתי מה גרם לכך? לדבריו, תמיד נשא איתו את אותה שנה בה קראתי קדיש לסבא אהרון. הוא היה מלווה אותי בשבת לבית הכנסת ורואה עד כמה חשוב היה לי לוודא שאמנם יהיה מניין גם במנחה של שבת גשומה. או אז נזרעו בו הזרעים הראשונים, וכשבגר, חקר ושמע עוד על הדת, עד שבשלו הזרעים והפכו לשתיל היודע מה צרכיו ולאן הוא עתיד לגדול. היום, כעבור חמש שנים נוספות ניתן לראות שהשתיל הפך לגזע עץ שעתיד לתת פירות מזן משובח ביותר…

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il.

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)