עזה כמוות האהבה

אנו חשים את הרגשות הללו מאוד סמוכים אחד לשני, ובכך נותנים ביטוי לכל הכוחות הטמונים בנו לפעול במלואם – באחדות. זה הסוד וזו התמצית...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

אנו חשים את הרגשות הללו מאוד
סמוכים אחד לשני, ובכך נותנים ביטוי
לכל הכוחות הטמונים בנו לפעול במלואם –
באחדות. זה הסוד וזו התמצית. 
 
 
ביום הזיכרון אנו נחשפים, כל פעם מחדש, לעוצמה וזיקה כואבת שבין עצמאות לשכול. יום שבו אנו מתייחדים עם זכרם של אותם שמסרו את נפשם במלחמות ישראל, מלחמות קיומנו כעם.
 
הנה, רק לפני מספר ימים, התייחדנו עם זכרם של שישה מליון מבני עמנו שמסרו נפשם במחנות ההשמדה, בדרכי מוות אכזריות שלא נראו ונשמעו כמותן.
 
כאבנו, התייחדנו, בכינו, הדלקנו נר לזכרם, ערכנו טקסים והמשכנו הלאה. הלאה לחיי היום-יום, כל אחד לעיסוקיו, לשגרת חייו עד אשר הגענו ליום נוסף. יום שבו כולנו מתייחדים עם המשפחות השכולות, האלמנות והיתומים, משפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמות ישראל ובפעולות איבה. בכך מבטאים אנו פן מוסרי, שיוצא ממקום עמוק מאוד בתוכנו, כלפי אלה שמסרו את חייהם למען הבאים אחריהם, למען המדינה, למעננו.
 
עזה כמוות האהבה – אותה אהבה עצומה שהייתה בליבם של חיילים אמיצים לעם ולמולדתם, היא זו שעמדה לצד כל אחד מהם בזמן שנלחמו באומץ ובגבורה מול אויב המתאווה לדכא אותנו בגופנו ובנפשנו. אויב המונע על ידי שנאה להרוג ולהשמיד את עם ישראל, דבר שבא לידי ביטוי לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל ועד לימינו, בכל פיגוע שבו אנו מאבדים ילדים, הורים, אחים ואחיות – חלק יקר מעם ישראל.
 
ביום זה המראות לא קלים. בתי העלמין מתמלאים במשפחות שכול עם הרבה כאב ובכי, ויחד איתם בוכים וכואבים כולנו, כלל ישראל. לא קל לראות אמא בוכה על קבר בנה ואישה על קבר בעלה.
 
לא קל בכלל לשמוע את הסיפור של כל אחד מהם – סיפור של אומץ וגבורה. וכואב עוד יותר לשמוע מה הוא הספיק לעשות, ומה הוא תכנן לעשות –  ולא הספיק. היה מי שרצה להתחיל בלימודים לאחר סיום השירות הצבאי, והיה מי שרצה לצאת לטיול ברחבי העולם והיה מי שרצה להתחתן, אולם ברגע אחד נקטע הכל.
 
יום זה עבור משפחות השכול, לצערנו, לא מסתיים. זהו יום שקיים בכל יום מאז אותו רגע בו נתבשרו על הקשה מכל – מותו ואובדנו של היקר להם מכל. לכן, המעבר החד ממצב של עצב למצב של שמחה הוא קשה ולא רק להם, כי אם לכולם.
 
החיבור של שני מצבים אלו, שהוא למעשה ערבוב של השניים, מצב של תחושות הפוכות המנוגדות זו לזו, מהווה באיזה שהוא מקום את הסוד והתמצית של עם ישראל – מצד אחד, כאב זעם וגעגועים ומצד שני, להמשיך לשמוח, להמשיך הלאה. עם ישראל הוא עם שעבר תהפוכות רבות, קיבל מכות קשות וכואבות, איבד רבים מבניו ובנותיו – אך בכל זאת, המשיך לצעוד ולשרוד מבלי לוותר ומבלי להיכנע.
 
כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, עושה את מירב המאמצים כדי להתמודד עם תחושת הכאב. לעיתים אנו מעדיפים לא להרגיש אותו, או חלק ממנו, מעין התעלמות שמתבררת כדבר בלתי אפשרי. עם הכאב צריך להתמודד. כאב הוא לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, צריך להסתכל עליו אחרת. לכן ביום הזיכרון אנו מרכזים את הכאב הזה, של אובדן ומוות, ליום שבו אנו מתמודדים איתו ביחד, כולנו. כשמסתיים יום הזיכרון ועוברים לשמחה קורה משהו עצום. אותו חיבור של כאב, עצב ושמחה הופך להיות דבר מוחשי – אחד. אין פה התנתקות והשלכה של הצער שהיה מבעוד יום, גם לא תחושת שקר פנימי – עכשיו אני כואב ועצוב, איך בעוד רגע אשמח? אין פה גם שמחה שרק חיכתה להתפרץ החוצה בגלל מטען רגשי כזה. לא!
 
יש כאן חיבור. לא צריך להשתיק את הרגשות הגוף, וגם לא צריך להתנתק מתחושות שהן נורמאליות עבור כל בשר ודם. יש צורך להרגיש, פעם אנו חשים כאב ופעם שמחה. פעם, כמו בימי הזיכרון, אנו חשים את הרגשות הללו מאוד סמוכים אחד לשני, ובכך נותנים ביטוי לכל הכוחות הטמונים בנו לפעול במלואם – באחדות. זה הסוד וזו התמצית.
 
משם ממשיכים אנו הלאה בקצב השמחה. עם ישראל חי וקיים, שמח ורוקד על אדמתו שלו. ארץ קטנה (בקושי נראית על הגלובוס) אבל מיוחדת. רוקדים ושמחים על אדמה שהיא המקום היחיד שבו אפשר להרגיש את השלמות הזאת, את האחדות ואת התחושה שכאן נולדתי. ארץ ישראל היא הבית שלנו!
 
את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק – כמו מנגינה המשלבת בתוכה הרמוניה של קולות ותווים, כך גם אנו, קיבוץ גלויות שמתקיים בארץ אחת מכל העדות. שילוב של פולקלור, תרבות ומנהגים השייכים לכל עדה ועדה – אך כולם עדה אחת – עדת בני ישראל!
 
ארץ ישראל, מרכז העולם, מקום שבו כולם חיים למען כולם. ארץ שבה האכפתיות והאהבה אחד כלפי השני, מתגלות בעוצמה שלא ניתן להרגיש בשום מקום בעולם. מקום שיש לנו בו ‘בכל מכל כל’. מקום שאליו אנו מרגישים הכי שייכים.
 
זאת ארץ ישראל וזהו עם ישראל. עם מיוחד במינו עִם סיפורים נפלאים ומורשת עצומה. עם שנושא עיניו למרומים, אל אבינו שבשמים שייחד והבדיל אותנו מכל העמים, ויותר מכל קרא לנו בניו ובנותיו ונתן לנו תורה – חמדה גנוזה – כן, רק לנו!. בכלי חמדה זה הוא ברא את כל העולם ובמעמד הר סיני העניק לנו אותו, והוא לא רק ברא, קרא ונתן, אלא גם מורה, מכוון ומשגיח עלינו.
 
לאיזה עם נוסף מכל העמים השוכנים על הגלובוס יש דברים נפלאים כאלה? איזה עם מכונה – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים? איזה עם מצווה לקיים "והלכת בדרכיו", בדרכיו של בורא עולם, הכל יכול, שהן מלאות בחסד, רחמים, אהבה ואריכות-אפיים.
 
למרות השוני, למרות המצב הביטחוני, ולמרות כל הקשיים ועוד הרבה דברים שאפשר לומר עליהם ‘למרות ולמרות’, אבל על כולם מתגברות תחושות של אכפתיות, אהבה, רחמנות וחסד – תחושות המתגלות במלוא עוצמתן! ולא בשום מקום בעולם, רק כאן וביחד, עם כל עם ישראל.
 
רק בארץ ישראל, בה אנו מרגישים את הכאב מחד ואת השמחה מאידך. רגשות שבתחילה יוצרים תחושה של מערבולת, של משהו מעורבב ולא מוגדר, אולם בסופו של דבר מתחבר לאחד, כי מבינים אנו שאלה שמסרו את נפשם באומץ ובגבורה, הרגישו אחד כלפי השני את כל מה שהזכרנו לעיל, ובפרט את האהבה! אהבה עזה כמוות, אהבה עצומה לעם ישראל ולאדמתה של ארץ מיוחדת במינה. הם לא וויתרו, לא נכנעו ובטח שלא התייאשו. בדרך זו מהווים הם דוגמא נפלאה לאומץ וגבורת הנפש, אחדות ואהבה. דוגמא שאם נשכיל עם מעט חשבון נפש, שנעשה ביום שבו אנו מתייחדים לזכרם, נזכה להבין מסר מדהים ונפלא, מסר לדורות.
 
תפילה לשלום
 
יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו
שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם
ותמשיך שלום גדול בעולם.
ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב,
ולא ילמדו עוד מלחמה.
רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמיתו,
אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת
חס ושלום, ולא בשביל שנאה קנאה,
קינטור ושפיכות דמים.
רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך תתברך, לנצח.
 
(מתוך ליקוטי תפילות שחיבר רבי נתן מברסלב זצ"ל)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה