עכבר בבית

אל תהיו כמו עכבר בבית. נכון, זו
החלטה מאוד קשה לעזוב את הפינה
הנוחה שתמקמנו בה, אבל אי אפשר
לשכוח שהיא נמצאת בבית של מישהו
אחר…
 
 
כשאני חושבת על זה, אני מגיעה למסקנה שחייבת להיות סיבה רוחנית שתסביר למה הדברים המוזרים קורים אצלנו בבית ביום שבת. ואני מתכוונת לאותם יצורים שבכלל לא רצויים ושמקום מגוריהם הוא הטבע, ובכל זאת, מפריעים את שלוות השבת שלנו. אין ספק שהעובדה שאנו גרים בדירת קרקע עם גישה ישירה לדשא, עצים ושיחים, מקילה עליהם את הכניסה לבית. אבל למה הם כל הזמן מבקשים את תשומת ליבנו דווקא ביום הכי קדוש לנו, שבו גם על פי ההלכה אסור להרוג או לצער שום בעל חי, ובכל זאת, הם 'מכבדים' אותנו בנוכחותם? התשובה היחידה שעולה בראשי היא שזהו מבחן שהשם שולח לנו.
 
הידיעה שלכל דבר יש סיבה הפכה למוחשית יותר ביום שישי בלילה לפני שבועיים, כשאשר בתי חזרה הביתה כמה שעות אחרי שכבר נרדמתי. וכמו רוב האימהות, גם לי יש מין אנטנה בילד-אין כשזה מגיע לילדים. כאשר היא נכנסה התעוררתי מיד. אם לא הייתי מתעוררת ובודקת עוד כמה דברים על הדרך, אף אחד מבני הבית לא היה מבחין בטרנטולה הגדולה למדי שחצתה במהירות את חדר האמבטיה. אינסטינקט ראשוני – צעקה שהקפיצה את בעלי מהמיטה והריצה את בתי לאמבטיה. תודה לא-ל, היצור השעיר והמפוספס טיפס על מכונת הכביסה שלנו שלא הייתה רחוקה מהדלת. כמה דקות של לחץ תוך שימוש באסטרטגיות שונות – היצור מצא את דרכו החוצה. נשמתי לרווחה. במקום להתלונן ולהתמרמר שהשינה שלי הופרעה, לא הפסקתי להודות להשם על ההפרעה.
 
בשבוע אחרי, כשרציתי למלא את המצברים עם שינה מוקדמת בערב שבת – השהייה. אחד הילדים שלנו זיהה אורח לא רצוי בסלון. "אמא, יש כאן עכבר!" וזה הספיק כדי לעורר אותי ולהתחיל לפעול. היונק הקטן והאפור רץ מכאן לשם, משם לכאן, ומשם – לחדר של הילדים. במקום לעלות על כיסא ולצרוח בגלל היצור שזה עתה חדר לבית, ניסיתי למקד את מבטי עליו. מקרוב, הוא דווקא נראה חמוד מאוד. אם מכרסמים לא היו מזיקים וגורמים לכל מיני מחלות, הייתי מזמינה אותו להישאר אצלנו, אבל הוא היה מהסוג שגורם לנזקים. תוך כדי המרדף, העכבר הזה הצליח להכיר כל 'יציאה' אפשרית ולחמוק מ'הענקים' שרדפו אחריו. אנחנו רצינו שהוא יצא החוצה וגם הוא רוצה לצאת החוצה, אבל איך עושים את זה? בסופו של דבר, הבן שלי הביא קופסה וניסה לתפוס אותו, אלא שהוא חמק לחדרון קטן שאין בו הרבה אופציות. הבן שלי אחריו והדלת נסגרה. אחרי מספר דקות הילד יצא שמח ובגאווה הראה לנו את 'השלל'. מיד לאחר מכן, הוא יצא החוצה לשחרר את העכבר למקומו הטבעי, בחוץ.
 
מכיוון שלכל אירוע שאנו חווים בחיים, ולא משנה עד כמה הוא נראה מעושה או שגרתי וחסר משמעות או תוכן – יש מטרה, ניסיתי לחשוב על מה שהשם מנסה ללמד אותי בשתי התקריות המוזרות הללו דווקא בערב שבת. קראתי פעם שהרב חיים קנייבסקי שליט"א כתב על העניין של עכברים בבית, שעל האדם לתת מעשר מכספו לעניים. דבריו בהחלט יקרים וחשובים, אלא שאת העכבר כבר הוצאנו מהבית לכן זה לא היה נראה לי כל כך מתאים. ובנוסף, הדילמה הייתה שלא מדובר רק בעכבר אלא בעוד כמה יצורים שנכנסו אלינו הביתה. תוך שאני מנסה לפענח את המסר השמימי ניסיתי גם להשתמש באינטואיציה שלי, אבל הבנתי מהר מאוד שאיננו יכולים להניח ולשער שום דבר. בדרך כלל התפישה שלי ברורה כשמש, ולפעמים ברורה כמו בוץ…
 
במקרה הזה, כמה מחשבות עלו בראשי, אלא שאחת מהן הבזיקה בראשי כמו שלט ניאון מהבהב וקיבלה משמעות גדולה. גם הטרנטולה וגם העכבר הצליחו להיכנס לבית דרך פתח צר וקטן, אבל המסר שהם הביאו איתם היה ענק. ברגע שהם חצו את מפתן הדלת המפריד בין העולם שלנו לעולם שלהם הם היו מפוחדים מאוד. שניהם הגיעו ממקומם הטבעי, למרות העובדה שהם בהחלט יכלו לבנות את הבית שלהם בתוך הבית שלנו. אם היינו מניחים להם, הם בקלות היו יוצרים לעצמם סביבת חיים נוחה, מתמקמים באיזו פינה לא בולטת לעין וממשיכים לחיות. עם הזמן, הם היו מתרבים ויוצרים דורות של עכברים וטרנטולות תחת קורת ביתנו. בהמשך, הם היו מאבדים את התחושה של מהו מקומם הטבעי, המקום ממנו הם באו, ואיך הם הגיעו למקום בו הם נמצאים. שניהם, מטבעם, היו צריכים להתחפר באדמה, מקום מגוריהם הטבעי, אבל איכשהו הם איבדו את הדרך. מסיבות שידועות רק להשם, הם יצאו 'לגלות' מהמקום המוכר להם למקום זר ושונה, בדיוק כמו שהעם שלנו מפוזר בכל ארבע קצוות תבל. תודה לא-ל, בני אדם נמצאים בדרגה גבוהה יותר מזו של הזוחלים והיונקים הקטנים. ואדם לא פועל רק על פי אינסטינקטים אלא מתוך בחירה חופשית. הוא גם יכול לבחור את המקום בו הוא יבנה את ביתו בכל מקום שירצה. האם זה לא יהיה הגיוני שהוא יגור במקום שכל העם שלו נמצא, בארץ שהשם נתן לנו?
 
כן, זו החלטה מאוד קשה לעזוב את הפינה הנוחה שתמקמנו בה, רק שהיא נמצאת בבית של מישהו אחר. אבל זה אפשרי. רבי נחמן מברסלב אמר (שיחות הר"ן יא) שהייתה לו שמחה עצומה שניתנה לו הזכות להגיע לארץ ישראל. הוא חווה המון קשיים ומניעות בדרך, בלבולים, עיכובים והפרעות – ולו רק כדי לעשות את המסע המפרך הזה (במיוחד כשמדובר במסע שנערך לפני 200 שנה! ולא בימינו עם כל הטכנולוגיה והתחבורה המתקדמת). גם כסף היה מניעה גדולה, אבל הוא התגבר על הכל וסימן 'וי' על המטרה שהציב לעצמו – להגיע לארץ ישראל.
 
"אני מאמין", אמר רבי נחמן, "וגם אני יודע הרבה בעניין זה שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל איזה עובדה שבקדושה אין שם תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל. וכשזוכין לשבר כל המניעות ולגמור העובדה שבקדושה אזי נעשים מכל התנועות והמחשבות והבלבולים שהיה לו בעניין זה קודם ששבר ועבר על כל המניעות, בעת שהיה מסופק ומבולבל והיה עומד על המשקל אם לעשות דבר זה, והמניעות היו מונעים אותו מכל צד. אחר כך כשזוכה לעבור כל זה ולשבר הכל, אזי נעשין מכל המניעות ומכל המחשבות והתנועות והבלבולים הנ"ל דברים עליונים למעלה בקדושה והכל נרשם למעלה לטובה, כל תנועה ותנועה שהיה לו מקודם כנ"ל. אשרי כשזוכין לקפוץ על כל המניעות וזוכין לגמור ולעשות איזה עובדה טובה" (שם).
 
בשבוע הראשון, אחרי שעלינו לארץ ישראל, הבת שלנו חלתה מאוד. בהמשך הבנו שהיה לה חיידק מסוכן מאוד בגרון. החברים שלנו אמרו לנו שבארץ הכל גדול והרבה יותר לחוץ ומסיבי – המחלות, החרקים, הצמחים, מזג האוויר, אבל גם הקדושה. גיליתי שהדברים האלה בהחלט נכונים בכל תחומי החיים מהרגע שחזרתי 'הביתה'. לא ראיתי אף פעם בחיי חרקים מוזרים וגדולים וגם לא ציפורים מיוחדות ויפות כמו שראיתי כאן. אני גם יכולה לומר לכם שבשום מקום בעולם לא תחוו ניסים עצומים כמו שאנו חווים כאן, בארץ ישראל, לעיתים קרובות יותר ומוחשיים יותר… לפחות לאדם שבוחר לראות אותם. אחת התופעות שמוצאים כאן בצורה משמעותית היא הפחד. ככל שנחזק את האמונה שלנו בהשם ובהישענות עליו, ורק עליו, ישראל תהפוך למקום הכי בטוח בעולם, כי "כשאתה מפחד מאחד – אתה לא מפחד מאף אחד"…
 
אז אל תסבלו כמו עכבר בבית. כי כמו שעכברים וטרנטולות לא שייכים לבתים שלנו, העם היהודי לא שייך לשום מקום אחר, רק לארץ ישראל. זה הבית שלנו.