על גבול הבושה
זה לא משנה אם אתם סופר קול, סופר סלב או המשיח, בכל מקרה, כהורים אתם מקור לבושה. איך מאמא מוערצת ואהובה שרון רוטר הפכה לדמות שצריך להתבייש בה?
מאמא מוערצת, אהובה ורצויה הפכתי באחת לדמות שיש להחביא, להסתיר ולהתבייש בה. כל מילה שנייה של הבנות שלי זה "אמא, את עושה לי פדיחה" או "אל תעשי לי פדיחות, בבקשה".
אני מבינה שככה זה בטבע – הילדים גדלים וצריכים להפריד את עצמם מההורים, ואני גם זוכרת שאני בעצמי התביישתי באמא שלי…
אבל ברצינות – באמא מגניבה כמוני צריך להתבייש?!?
אתם יודעים, אני מרגישה כמו בשלטון דיקטטורה כשהן לא נותנות לי לפתוח את הפה.
זה יכול לקרות אפילו כשאנחנו במעמד האינטימי של המשפחה הגרעינית. אם אני קצת 'משחקת' אותה טיפשה או משוגעת (מה קוראים אותו "מילא דשתוטא", כדי להצחיק את הילדים ושלא יאכלו לי את הראש) אז אני מיד מושתקת. אין מקום לצאת מהתלם, אין מקום להבעה עצמאית, לאופי משלי.
זה יכול לקרות גם ברכב כשאנחנו נוסעים יחד ואני מתחילה לשיר עם הרדיו. "אמא שקט, את עושה לי פדיחות", וכשאני מסרבת שישביתו לי את השמחה הן דואגות מיד לסגור את כל החלונות – שאף אחד חלילה לא ישמע.
מאמרים נוספים בנושא:
לפעמים אני עושה להן דווקא. מה לעשות שאני לא רובוט? אם אני מסיעה את הילדה והחברות שלה אני משתדלת להפריח איזו בדיחה או שתיים לאוויר, בכל זאת, אני מצחיקה לדעתי. הבדיחה הזו כמובן תעלה לי במבטים זועמים מכיוונה, ואחר כך כשנהיה לבד גם בנזיפה.
היא גם משווה אותי לאבא שלה ומוציאה אותו תמיד על העליונה, "תראי איך הוא משתדל להתחשב ולא לעשות לי פדיחות" היא כביכול מיתממת. "איך?" אני שואלת, מקווה ללמוד מהטוב ביותר. "אם הוא רואה אותי בשבת במושב הוא מתעלם ממני, אפילו לא אומר לי שלום. זה קצת העליב אותי בהתחלה עד ששאלתי אותו והוא ענה 'אני לא רוצה לעשות לך פדיחות'. את מבינה אמא? הוא מתעלם ממני בכוונה מתוך התחשבות". "וזה לא יותר מדי?" אני נדהמת, "אולי קצת, אתם יכולים להגיד לי שלום" היא מתרצה.
אבל למען השם – מי יודע איפה עובר גבול הפדיחה?
אני באמת לא מבינה.
האם כשהייתי צעירה השתמשנו במילה פדיחה? נדמה שהיא הייתה שם מאז ומעולם.
זה לא ממש משנה אם אתם סופר קול, סופר סלב או המשיח לצורך העניין, בכל מקרה אתם מקור לבושה….
הדבר היחיד שהרגיע אותי זה כשראיתי את השף חיים כהן – המאמי של המדינה, זה שכולם אוהבים לאהוב, זה שאף אחד לא אומר עליו מילה רעה, מדבר בראיון על הבנות שלו. הוא סיפר שגם הן מתפדחות ממנו מאוד, מזה שהוא מופיע בטלוויזיה ובכלל.
כשראיתי את הריאיון הזה, נרגעתי. אם כך, אני בחברת טובים.
הבנתי שזה לא ממש משנה אם אתה סופר קול, סופר סלב או המשיח לצורך העניין, כי בכל מקרה אתה מקור לבושה. אז אולי כדאי להפסיק להתאמץ ולרצות לרצות?
אולי אפשר להתנהג טבעי ולחכות בסבלנות שיחזרו להעריץ אותי, או לפחות, שיהיו קצת גאים בי?
אבל בשורה התחתונה, אני מסתפקת בלהיות אהובה, וזה ידידיי, הדבר המובן מאליו שהוא הכי לא מובן מאליו.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור