על מה אנחנו בוכים?
להרבה אנשים קשה להזדהות עם ימים אלה, אך בעיקר קשה להם להבין על מה הצער הגדול? הרב שלום ארוש עושה סדר ועונה על שאלת השאלות: על מה אנחנו בוכים?
במעגל החיים היהודי יש תחנות רבות ומגוונות: חגים ומועדים, שבתות וימי חול, ימי שמחה וימי צער, זמני עיסוק בתורה ובתפילה וזמני עיסוק בצרכי החולין ועוד. ובכל אחת מהתחנות הללו ישנה עבודה רוחנית מיוחדת לאדם, ועליו לדעת מהי בכל זמן ובכל מצב. כי בכל תחנה כזו מחכה אור מיוחד, שעל ידי התבוננות נכונה אפשר לקבלו ולמשוך אותו לכל השנה כולה.
כך הוא הדבר גם בימים אלה, ימי בין המצרים, ובפרט ביום תשעה באב שיחול השבוע – אור עצום וגדול טמון בהם. אפשר לומר שזה האור הגדול ביותר מכל השנה כולה, שהרי הגאולה עצמה מאירה בימים אלה, כפי שמלמדים אותנו חז"ל – שמשיח צדקנו נולד ביום תשעה באב. וגם, שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. אם כן, השורש של כל הגאולה כולה טמון וגנוז בימים אלה. לכן אנו חייבים להתבונן במהות העבודה הנדרשת מאיתנו באחד הימים הקשים לנו בלוח השנה – יום תשעה באב.
"על מה אנחנו בוכים?"
להרבה מאוד אנשים קשה מאוד להזדהות עם ימים אלה, ימי צער וקדרות, אבל והנהגות מגבילות. אך בעיקר, קשה להם להבין על מה הצער הגדול? על מה אנחנו בוכים, או לפחות, אמורים לבכות? בית המקדש כל כך רחוק מאיתנו ומהתודעה שלנו, הלב לא מצליח להתעורר. לא מעט אנשים שואלים אותי, "כבוד הרב, אנחנו בוכים על משהו שקרה לפני אלפיים שנה?! על העוונות של אבותינו?!"
תודה לא-ל, שלא עזב את עמו ישראל ושלח לנו צדיקים שיאירו את עינינו וילמדו אותנו מה באמת הקב"ה רוצה מאיתנו בימים אלה, וכן בכל יום וביום בזמן אמירת תיקון חצות ובזמנים בהם אנו זוכרים ומתפללים על ירושלים ובית המקדש. רבי נחמן מברסלב כותב ומבאר בצורה ברורה הדברים הבאים: "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו" – נכון, אומר רבי נחמן, איננו בוכים על מה שהיה, וממשיך ואומר: "אך כעת, שה' יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב חס ושלום בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שייחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש, ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו, על כן צריך ליזהר מאוד לקום בחצות ולהיות מתאבל מאוד על חורבן בית המקדש, וה' יתברך הבטיח לכל המתאבל על ציון לשום לאבלי ציון 'פאר תחת אפר'" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ס"ז). האבלות, אם כן, היא עצמה הבניין, ההשתדלות בבניינו.
מאמרים נוספים בנושא:
חושך, זה ילד בלי חיבוק
חושך, ואז אור
בכייה של בנייה
אנחנו לא בוכים על הבניין היפה והמפואר, ואפילו לא על מעמדנו הרם שהיה בימי תפארתנו. אנחנו גם לא בוכים על הכסף והזהב, ואנחנו בכלל לא בוכים על העבר. אלא, על עצמנו אנו בוכים. על המציאות שלנו היום – ובזה אנחנו בונים בפועל את בית המקדש, וזוהי בכייה לעתיד, בכייה של בנִייה – של בית המקדש הכללי של כל עם ישראל, ובנייה של בית המקדש הפרטי של כל יהודי ויהודי, שהוא ה'פאר' האישי של כל אחד, בבחינת 'בית קדשנו ותפארתנו'. רבי נחמן מברסלב אומר ש'הפאר' הוא המוחין, הדעת, שזה האור הפנימי של בית המקדש, כי "מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו".
תאמינו לי שלא חסר לבורא עולם כסף לבנות את בית המקדש. אם זו הייתה רק בעיה של ממון, אני בטוח שאם נארגן מסע גיוס כספים לבניין בית המקדש השלישי – בתוך כמה דקות נוכל לגייס מיליארדים של דולרים שיספיקו לבנות את הבית המפואר ביותר בעולם. אבל זו מחשבה שטחית ורדודה ביותר. לא על זה אנחנו בוכים. זו ממש לא הבעיה שלנו.
הבעיה שלנו היא המצב שלנו. אנחנו הבעיה. אנחנו בית המקדש החרב. הקדושה, הטהרה, האמונה, השמחה, האור שבחיים, האור שביהדות, האור שבשבת, הנועם והמתיקות שאנחנו כל כך מתגעגעים אליהם בעומק נשמתנו, אותו נועם עליון שנבראנו כדי להתענג עליו – כל זה כל כך נסתר מאתנו, ועל זה אנחנו בוכים. כל דמעת צער שלנו מסירה מעט מן האטימות הכבדה שבלבנו, מָלָה את ערלת לבבינו ומזכה אותנו להרגיש מחדש את אותו אור מופלא, את אותו פאר, את אותה מציאות מושלמת של בניין בית המקדש ושמחת ישראל וירושלים.
תכלית האבלות
אז עכשיו שהכל נראה טוב ויפה ומובן, צריך לחדד עוד משהו שעולה כשאלה מתבקשת: מהי העבודה שלנו? מהו עיקר האבלות מבחינתנו?
רבי נחמן לא רוצה רק לדרוש דרשות, הוא אומר: 'נכספתי להמשיך את העולם אל העשִייה'. הוא לימד אותנו שאותם רבנים ודרשנים שהשומעים אותם לא יוצאים עם עצה ומסר מעשי ביד מהדרשות שלהם – זה נקרא שהם 'מַלְאִים', כלומר מייגעים ומעייפים את השומעים. לכן רבי נחמן רוצה שהמסר יהיה מעשי, ומבהיר לנו שהעיקר למעשה הוא שאנו צריכים מצדנו לא לעכב את הגאולה, לא לעכב את בניין בית המקדש. וזו לשונו (ל"מ עט): "הנה הכלל, שצריך כל אדם לראות שמצדו לא יהיה עיכוב משיחא, דהיינו לעשות תשובה שלמה ולתקן מעשיו".
איך בונים את בית המקדש בפועל? לתקן את מעשינו על ידי תשובה שלמה. האבלות שלנו היא אבלות על העוונות שלנו שמעכבים את הגאולה, אל על אלה של אבותינו. העוונות הם ששורפים בכל יום את בית המקדש ומחשיכים את האור הגדול. לכן אנו צריכים להפסיק להיות מעכבים, ולהקדיש כל יום זמן מיוחד להתעלות הרוחנית שלנו, לתיקון מעשינו, לחשבון נפש שהוא – תפילה אישית, או התבודדות כפי שאמר רבי נחמן מברסלב.
אולי גם זה יעניין אתכם:
מכתב לירושלים
ושהעבודה תהיה מושלמת
האור כבר מאיר
אצל הקב"ה אין שום שינוי. אותו אור שהאיר בזמן בית המקדש מאיר גם היום. החורבן הוא רק מצדנו, מצד חשכות המוח שלנו, שה'פאר' שלנו שהוא המוח שלנו, בית המקדש הפרטי שלנו, נשרף והפך ל'אפר'. וזה לא קרה בעבר, אלא זה קורה עכשיו ממש. כשאנו מתאבלים, אנו בונים את המוחין כדי לקבל את האור של הגאולה וזוכים כבר עכשיו לקבל את האור הגדול הזה. לכן אומרים חז"ל בלשון הוֹוֶה: "זוכה ורואה בשמחתה", וכן כל התפילות הינן בלשון הווה: 'בונה ירושלים' 'מצמיח קרן ישועה' 'המחזיר שכינתו לציון' ועוד, כי המתאבל האמתי שעושה תשובה בכל יום, מסיר את אטימות המוח ונפתח להרגיש את אור הגאולה שבכל רגע ממש.
לכן חשוב מאוד לומר תיקון חצות וקינות ולקיים את כל מנהגי האבלות, אבל לא כמצוות אנשים מלומדה חלילה, אלא דווקא מתוך הבנה שהבניין האמיתי הוא תיקון המעשים, ומטרת האבלות הינה להינחם ממעשינו הרעים ומדרכינו המקולקלות כדי שנהיה משוחררים יותר לדבוק בדרך הצדיקים, שהיא דרך התשובה היומיומית.
ואומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב דבר מזעזע, שיש אבלות על ירושלים של 'פחותי השכל' המתאבלים ואינם יודעים על מה הם מתאבלים – והם אינם נכללים בהבטחת חז"ל שהבטיחו 'זוכה ורואה בשמחתה'! רק מי שמתאבל על ירושלים בכוונה כפי שמסביר רבי נחמן מברסלב, ששב על עוונותיו ומבטל עכירות שכלו – רק הוא זוכה ורואה בפועל בבניינה. ואת זה אומר דווקא סנגורן הגדול של ישראל, כי הוא היה אוהב ישראל אמיתי והוא גם היה הפאר של ישראל, והוא בוודאי רוצה שכל יהודי יזכה לראות את האור הגדול שבחיים, את הגאולה שבכל יום ובכל רגע.
לכן נתחזק כולנו ונקדיש זמן מיוחד לעצמנו, להתעלות הרוחנית שלנו – לתיקון מעשינו ולחשבון נפש, התפילה האישית, ונתקן ונשפר את דרכינו כדי שנוכל להרגיש את צער הקב"ה והשכינה מצד אחד, ולקבל את האור הנפלא שבחיים מצד שני. כי האטימות, שהיא המצב בו האדם חי בלי חשבון נפש ובלי לבדוק את עצמו, היא זו שמזיקה לעם ישראל ומחריבה את בית המקדש, שהרי את הבית הקדוש לא החריבו הגויים אלא העוונות של עם ישראל, כמו שאמרה בית קול לנבוזראדן: 'בית שרוף שרפת, עם הרוג הרגת'.
ועל ידי שנתחזק נוכל לומר את מה שאמר רבי נתן מברסלב: "המשיח שלי כבר כאן!"
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור