על קו התפר

את כל הגישה לחיים.

 

 

הכניסה לתוך חיי המשפחה היא קו תפר לא פשוט בחיי אדם.

 

מי שעד עתה היה רווק, ומטבע הדבר "ציפור דרור" שאינו מחויב לאיש, אמור לשנות עם נישואיו את כל האג’נדה…את כל הגישה לחיים. כאשר בהגדרה ממצה, הוא – וכך גם אשתו – עוברים ממעמד של "מקבל" למעמד של "נותן". והשינוי חל על כל בחינה שהיא.

 

זה קשה, וקשה במיוחד בשלב הראשון, כאשר יש צורך להתרגל לשינוי דפוס החשיבה, מחיי יחיד לחיים בשניים, המבוססים אך ורק על נתינה מהבעל לאישה וממנה לבעלה. זה הכרח שבלעדיו הנישואין לא מתחילים להיות נישואין. כי אם כל אחד מבני הזוג ידאג רק לעצמו, אזי הם יגיעו מהר מאוד למצב של "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", התוצאה, כידוע, עלולה להיות "יחלוקו"…כלומר, כל אחד ימשוך לכיוון שלו, לרצונות ולצרכים שלו, ומטבע הדברים נישואין כאלה נידונו מראש לאי הצלחה!

 

לעומת זאת, כשכל אחד רוצה להעניק לזולתו, אזי הנישואין פורחים והנתינה ההדדית פועלת כמעגל קסמים חיובי, כמובן. משום שכאשר האחד רואה שהשני נותן לו, קל לו יותר לתת לו בחזרה וכן הלאה. אלא, שכאשר מדובר בזוג שזה עתה נישא, עלולים הם להיתקל בקשיים, כלומר יהיה להם קשה לבצע נתינה, כי בעצמם הם לא יצאו עדיין מה"לקיחה". כלומר, עד כה הם הורגלו בעיקר לקבל: מההורים, הסביבה וכו’.

 

כרגיל, יהיה מי שיטען שאין זה בדיוק כך, ויגייס להוכחת טענתו את הטיעון, שלא פעם אחת הם עשו פעולות חסד כזה או אחר במהלך שנות חייהם גם בטרם הנישואין, ואם כך, מה הקושי בנתינה לבן/בת הזוג? אלא שהחסד ההוא, שלפני החתונה, הוא חסד שאפשר להגדירו "מקרי", שאין בו מערך מחייב של חסד שלא נגמר, אלא זהו ‘אירוע של חסד’, המניב כבוד לעושהו ולא מחייב לשינוי פנימי. כמו כן, מדובר בחסד לזרים…

 

אפשר לזהות תופעה רחבה של אנשים שנוטים לעשות יותר חסד עם אחרים שאינם קרובים אליהם, בודאי לא קרובים כמו בן הזוג. ולעומת זאת, לבני זוגם הם אינם מתייחסים באותה מידה חסודה. והשאלה היא, ממה נובעת ההתנהגות ההפוכה ממה שהיה צריך להיות?

 

חז"ל כבר גילו לנו את תכונת הנפש הזו, באומרם "עניי עיר אחרת ועניי עירך – עניי עירך קודמים". כך גם נאמר בתורה עצמה, "ומבשרך אל תתעלם". ולכאורה נשאלת השאלה, לשם מה מלמדים אותנו חז"ל ראשית להתייחס לקרוב אלינו, האם איננו יודעים זאת לבד?! אלא שחז"ל ירדו לנבכי נפש האדם. כי לא אחת אדם מעדיף לעשות חסד בחוץ ולא בבית. ולכן הם אמרו, כשיש לך שני אנשים נצרכים, הקרוב אליך והרחוק ממך – הקדם לתת לקרוב אליך, על אף שזה קשה יותר.

 

אם נרד לעומק העניין וננסה להבין מדוע באמת קורה שאדם מעדיף לעשות חסד מחוץ לבית יותר מאשר לביתו, וכן בעל לאשתו ואישה לבעלה, נבחין במספר תשובת:

 

 

כידוע, חז"ל אמרו לנו "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה". שואלים על כך בספרים, הרי צריך להיות ההיפך: אדם שעושה על אף שלא ציוו אותו, אמור להיות חשוב יותר ממי שעושה כאשר ציוו אותו. ומתרצים על כך, שכאן עובר לנו מסר, לפיו הרבה יותר קל לבצע דבר בהתנדבות מאשר מתוך חובה. כי האדם מטבעו אוהב להיות עצמאי, חופשי, הוא לא אוהב להיות מוכתב, שאומרים לו מה לעשות, ובעיקר – אינו אוהב להיות מחויב. מעבר לכך, אדם שעושה פעולה כי הוא החליט לעשותה על דעת עצמו, אז כשהוא מבצע אותה הוא מתחבר למה שעשה, וההתחברות הזו נותנת לו מוטיבציה להמשיך ולבצע עוד ועוד. זאת, בזכות הסיפוק שקיבל ממה שכבר עשה. לעומת זאת, מי שעשה רק כי ציוו עליו, פחות מתחבר לעשייה, ולכן אין לו את המוטיבציה להמשיך ולעשות.

 

כן הדבר לגבי החסד. בבית, יש לאדם מחויבות לעשות ולפעול כאלה ואחרות, על כן אין לו אותה מוטיבציה לעשות את מחויבויותיו. לעומת זאת, "בחוץ" הוא מרגיש שהחליט על דעת עצמו לעשות את מה שעשה ואינו מחויב לאיש, על כן קל לו יותר לעשות זאת. בדומה לכך, בחוץ הוא מתחבר למה שעשה והדבר נותן לו תמריץ להמשיך בפעולת החסד. לעומת זאת, בבית הוא פחות מרגיש מחובר עקב המחויבות, מה גם שבבית, מדרך הטבע, הוא לא יזכה לאותה תהילה – שזכה לה בחוץ – על מה שעשה.

 

בחסד, יותר מאשר בכל תחום אחר, קשה להיות מצווה ועושה. זאת, כי החסד פירושו שאני עושה בעבור הזולת לפנים משורת הדין, וזו ההגדרה המתאימה ביותר ל’אינו מצווה ועושה’. בעיקר שזה חסד חד-פעמי או זמני. לעומת זאת, תארו לעצמכם מה יקרה אם אדם יתבקש לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב לפרנס אישה אלמנה עד המאה ועשרים שלה…הוא לא ימהר לחתום, ואם יחתום יהיה לו הרבה יותר קשה לבצע זאת מאשר במקרה של נתינה חד פעמית, גדולה ככל שתהיה. זה מה שקורה בנישואין. הבעל מתחייב כלפי אשתו לכל החיים – וכן להיפך, בכמה דברים – וזה כבר סיפור הרבה יותר קשה, נפשית.

 

 

סיבה שניה לקושי לעשות חסד דווקא בבית, שם הוא נחוץ יותר וגם מחויב יותר, נעוץ בגורם התחרות. גורם שמצוי בין בני זוג. ולא אחת, דווקא ככל שמרגישים קרובים יותר – התחרות מצויה יותר. אם כן, מטבע הדברים כשמרגישים מתחרים, פחות מפרגנים להיטיב ולהתחסד עם הזולת. קל יותר לתת לאדם זר שלא מרגישים בתחרות איתו מאשר לתת לאדם שמתחרה בך. ועל כן, דרוש מאוד ציווי התורה "ומבשרך אל תתעלם".

 

 

סיבה שלישית לקושי בחסד, היא משקעים מן העבר. בני זוג חיים לאורך ימים ושנים יחדיו, ומטבע הדברים הם צוברים פגיעות שיוצרות משקעים וכו’ על כן קשה יותר לתת במסגרת זאת.

 

לדוגמה, לאדם יהיה קשה יותר לתת לאדם שפגע בו אי פעם, מאשר לאדם שלא פגע בו מעולם. זה נכון במיוחד אצל אישה, שזוכרת פגיעות יותר מאשר זוכר אותן האיש, זאת בגלל הרגש העוצמתי שמדריך את אישיותה. על כן, קשה לה יותר למחוק את העבר ולהתנהג כאילו שום דבר לא היה. מעבר לכך, היות שבני הזוג כל כך קרובים זה לזו, על כן הפגיעה קשה ועוצמתית יותר. ראשית, כי היתה לנו ציפיה גדולה, היות שאנחנו נותנים לבן/בת הזוג שלפחות לא נקבל ממנו פגיעה. וכשמגיעה פגיעה, אז יש לה עוגמה נוספת מעבר לאכזבה שנחלנו. כשמשקיעים בזולת ונותנים לו, מתחברים אליו והוא הופך להיות חלק מאיתנו. כדברי הרב דסלר, בעקבות הנתינה מגיעה האהבה. וכשנוכחים לראות, כי בן הזוג שכבר הפך לחלק מאיתנו (בעקבות הנתינה) פוגע בנו, הכאב כפול ומכופל, כי זו פגיעה של בשר מבשרנו. זו גם הסיבה, שאם פורצת מריבה בין חברים טובים, אזי היא יותר עוצמתית.

 

כל זה עלול להביא להשלכות של קושי יתר בנתינה לבן/בת הזוג. אם בן הזוג התאכזב פעם אחת, כאשר לפי תחושתו נתן ו.."קיבל בעיטה", הוא רוצה להימנע מלשוב וליפול לאותה אכזבה ולקושי הרגשי שכרוך בה. כי הנתינה היא זו שגרמה לו להתחבר רגשית לבן זוגו, וכשיש פגיעה – היא, כאמור, עוצמתית יותר. וההתגוננות מובילה אותו לומר לעצמו, ‘למה לי לתת ואחר כך להתאכזב?!’…

 

 

סיבה רביעית והיא נקשרת במיוחד לקושי של הבעל לעשות חסד בביתו: מצויה הסיטואציה, שהבעל עוזר לאשתו אך היא לא כל כך אוהבת לתת לו תחושה של מתנדב. כי הטבע השותפותי שלה גורס שהיא והבית חד הוא, היא מרגישה מחויבת לביתה וזאת התחושה שהיא גם משדרת לשאר בני הבית. לכן גם לבעלה היא מעבירה את השדר שהוא מחויב לעזור בבית כמו כולם. היא אף עלולה להעיר לו, כשהוא לא עושה בדיוק כפי שהיא היתה רוצה שיעשה את הדבר, ואז מובן שלבעל לא תהיה תחושה טובה ותפחת אצלו המוטיבציה לעזור לה גם בעתיד.

 

הבעל רוצה לעזור כ’מתנדב’ ולא כ’מחויב’, כמו כן, הוא רואה בהערותיה משום כפיות טובה.  כאשר, לאחר שכה התאמץ לעזור לה היא אומרת ביקורות במקום להודות. ובפרט כשהיא בודאי מודעת לכך שלגבר אין אותה פרקטיקה שיש לאישה, ולכן קשה לו יותר לעזור בבית. לעומת זאת, כאשר יעזור הבעל לאדם אחר, מחוץ לבית, הוא יקבל שירות ותשבחות שאשתו אינה חולמת להרעיף על ראשו. כל זה מקשה עליו לעזור בבית.

 

 

סיבה חמישית תלויה במשך הזמן. קל יותר לעשות חסד מפעם לפעם מאשר להיות "בעל חסד" לאורך ימים ושנים. זאת משום הקושי הטכני הקיים בלעזור כל הזמן, יום יום. כמו כן, כשמבצעים דבר שחוזר על עצמו פעמים רבות קיימת בדרך כלל שחיקה. והסיבה היא, מכיוון שהמעשה חוזר על עצמו יום יום הוא הופך להיות כ"מצוות אנשים מלומדה", ההרגל מקהה את הרגשות, ולא דומה הדבר לחסד שאינו קבוע הגורם להתרוממות הנפש. כשמבקשים מאדם לבקר חולה, ל"ע, הוא מרגיש התרוממות הרוח, לעומת זאת, אם יתרגל למעשה, התרוממות הרוח הזו תפוג. מסיבה זו, בבית קשה יותר לעשות חסד כי זה מעשה שחוזר על עצמו.

 

 

ולכל אלה נוספת עוד סיבה אחת מרכזית: התדמית. כאשר אדם עושה חסד בחוץ, יש לו תדמית חיובית, רואים אותו כ"בעל חסד". התואר נותן לו כבוד, מחזק את האגו שלו ונותן מוטיבציה להמשיך בחסדיו. לעומת זאת, בביתו – בין ארבע הקירות, כשאף אחד לא יודע ממעשיו, ואפילו אשתו לא תמיד נותנת את הפידבק שאליו הוא מצפה, כי לה זה מובן מאליו שזה הדבר שהוא אמור לעשות (ואולי היא גם חוששת, כי אם היא תיתן פידבק ותגיד ‘תודה’ בפה מלא, בעלה יחדל לעזור לה…) – קשה לו יותר להתחסד.

 

 

לסיכום, חסד בבית קשה יותר לביצוע מאשר קיום חסד בחוץ. ואין כוונתי, חלילה, לייאש את הזוג הצעיר – הכלה והחתן, שנכונו להם חיים קשים (והכוונה, בעיקר, בתחילת הנישואין, שלא הורגלו כל כך בנתינה). אדרבה ואדרבה, עצם המודעות – עוד בטרם הנישואין – לכך שצפוי קושי מסוים בנתינה, מצייד במידע ראוי את בני הזוג בבחינת "דע את האויב", וגורמת להם להתמודד עם הקושי.

 

דומה הדבר לנהג מכונית שיודע, כי בעוד מספר מטרים מצפה לו מהמורה, לכן הוא ינהג בהתאם ויימנע מתאונה. לעומת זאת, אם הוא נתקל במהמורה בפתאומיות וללא כל הכנה מוקדמת, או אז צפויה לו בעיה רצינית. כך, אם נתכונן לנישואין ונהיה מודעים לקשיים המתלווים אליהם, מדרך הטבע, נוכל להתכונן כראוי, נפשית ועניינית, כדי לנסוע בבטחה תמיד על דרך המלך.

 

 

(מתוך "שעה טובה")