עמי, זכור נא!

עמי, זכור נא! ולא רק את מה
שעשיתי בשבילכם פעם, אלא גם
את כל מה שאני עושה בשבילכם
היום!
 
 
בספר הזוהר הקדוש (פרשת 'בחוקותי') נאמר על הפסוק (מיכה ו): "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". דרש רבי חייא: אשרי חלקם של עם ישראל שריבונם מוכיח אותם כך: 'עמי זכור נא'! דהיינו שמכנה אותם 'עמי', למרות שקלקלו. השם יתברך אומר לישראל: למרות שסרתם מדרכי, ומשום כך ראויים הייתם לקללת בלעם, עם כל זה, עמי אתם, ולא רציתי לענוש אתכם ולעשות לכם כפי מה שמגיע לכם על מעשיכם – נמצא דברי השם אלו הם דברי תוכחה מאהבה.
 
רבי יצחק אומר: אשרי חלקו של העם שריבונם אומר להם כביכול דברי התנצלות. בפסוקים הקודמים: "עמי מה עשיתי לך" (שם) – תזכור את רוב הטובה שהיטבתי עמך, "ומה הלאיתיך ענה בי" – תאמר לי, מה הדבר אשר יגעתיך בו להכביד עולי עליך? וממשיך: ראו כמה טובות עשיתי לכם כשבלק מלך מואב רצה לכלות אתכם מהעולם, בכמה דברים ומיני כישוף וקסם שעורר נגדכם, ולא נתתי לו להרע לכם!
 
ממשיך רבי יוסי ודורש, שהשם ביקש מאיתנו בלשון בקשה: 'זכור נא', ולא שמענו בקולו לזכור את חסדיו וצדקותיו במדבר, ולכן, אוי לנו, שבכל יום אנחנו צווחים וגועים בבכי ומבקשים מהשם (איכה ה): זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ וגו'. וכן (תהלים קל"ז): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם וגו'" ועוד פסוקים. והקדוש-ברוך-הוא לא רוצה להשגיח עלינו, ולא שח"ו יש שכחה לפניו, אלא משלם מידה כנגד מידה, כאשר הוא אמר לנו בלשון בקשה: 'זכור נא', ואין 'נא' אלא לשון בקשה, ואנחנו לא משגיחים בו, וכנגד זה אנחנו צווחים: זכור ה' מה היה לנו, זכור ה' לבני אדום, זכור עדתך קנית קדם, זכרני ה' ברצון עמך – והקדוש-ברוך-הוא לא רוצה להשגיח עלינו.
 
רבי יהודה אומר, שחס ושלום, אין הדברים כן, ובודאי הקדוש-ברוך-הוא משגיח עלינו תמיד וזוכר אותנו להיטיב לנו, שהרי אם השם לא היה משגיח על עמו ושומר עליו, לא הייתה להם תקומה אפילו יום אחד בגלות, שעל זה נאמר (ויקרא כ"ו): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם וגו'", כלומר, שהקדוש-ברוך-הוא לא עושה לנו כמעשינו, אלא לפנים משורת הדין.
 
הזוהר ממשיך בשלב זה להאריך בתיאור נכליו ותככיו של בלק, ועד כמה היה חזק בכוח הכישוף והקסם ובאיזו סכנה היו עם ישראל אז, כשחבר יחד עם בלעם שידע לכוון השעה ולקלל, ואת מי שהיה מקלל, אוי לו, כי קללתו של בלעם תמיד הייתה פועלת. ועל זה, מדגיש הזוהר, באה בקשתו של הקדוש-ברוך-הוא מעמו: בבקשה! זכרו את הזמן שבלק ובלעם חברו יחד לכלותכם ולא יכלו כי אני אחזתי בכם, כאב האוחז בבנו, ואינו עוזב אותו ביד איש אחר!
 
על פי דברי רבנו הקדוש – רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, בתורה ל"ו), אפשר להבין יותר את גודל הנס והרחמים של השם על עמו בזמן שניסו בלק ובלעם לקללם, וזו לשונו: "וְזֶה הוּא כְּלָל גָּדוֹל ''כִּי מִפִּי עֶלְיוֹן לא תֵצֵא'' (איכה ג), כִּי אִם אוֹר פָּשׁוּט. אַך לְפִי בְּחִינַת כְּלִי הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר, כָּך נִצְטַיֵּר הָאוֹר בְּתוֹכוֹ. אִם הַכְּלִי הוּא בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הוּא מְקַבֵּל בִּבְחִינַת 'מְאוֹרוֹת' מָלֵא. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם, הַכְּלִי אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, אֲזַי הוּא מְקַבֵּל בִּבְחִינַת 'מְארת' חָסֵר 'וָאו' (מארה=קללה), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג) ''מְאֵרַת ה בְּבֵית רָשָׁע''. וְזֶה הוּא ''צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם''.
 
כִּי אוֹר הַפָּשׁוּט הַבָּא מִלְּעֵיל, הוּא בְּחִינַת קְמִיץ וּסְתִים (עיין תיקון ע) אַך לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי הַמְקַבְּלִים, הוּא בְּחִינַת 'צֵירֵי', שֶׁנִּצְטַיֵּר הָאוֹר לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי, וְעַל כֵּן כְּתִיב בְּבִלְעָם (בַּמִּדְבָּר כ''ג): הִנֵּה  בָרֵך לָקָחְתִּי – בְּקָמַץ, וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנוּ – בְּצֵירֵי. כִּי אֲפִלּוּ הַלְּקִיחָה שֶׁהִיא אָז בִּבְחִינַת קְמִיץ וּסְתִים, הִיא בִּבְחִינַת בֵּרֵך. רְאָיָה לָזֶה: כִּי הוּא הָיָה רוֹצֶה לְהִצְטַיֵּר לְפִי בְּחִינַת הַכְּלִי שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא בְּחִינַת קְלָלָה, וְלא הָיָה יָכוֹל לְהָשִׁיב וּלְצָרֵף וּלְהִצְטַיֵּר כְּלָל לְפִי בְּחִינָתוֹ וְזֶה: ''וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנוּ'' וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה בִּשְׁעַת לְקִיחָה, הוּא בְּחִינַת בֵּרֵך…"
 
כך היא הנהגת הבורא בעולמו, שמשפיע ומוריד מלמעלה שפע שאין לו הגדרה עדיין, בחינת אור פשוט, באופן שכל אחד יכול לקבל מהשפע הזה. ואצל כל אחד הופך שפע בלתי מוגדר זה להשפעה מסוימת ומוגדרת, כל אחד לפי הכלי שלו, כלומר לפי מידותיו ורצונותיו. ולכאורה, כל אחד יכול לקחת את ההשפעה מלמעלה ולהמשיך אותה כרצונו. ובלעם, שהיה מטמא את עצמו בכוונה כדי לצייר את השפע הבא מלמעלה, ולהטות אותו לפי התאוות שלו, רצה למשוך את ההשפעה של השם שיהפוך לקללה לשונאי ישראל, אך השם ברחמיו המרובים שינה את עצם הנהגתו, והפעם הוריד את השפע כשהוא כבר מוגדר ומצויר באופן של ברכה.
 
ורבנו הקדוש סומך את דבריו על מה שכתוב בפסוק, כשבלעם לא הבין מה קורה כאן: ''הִנֵּה  בָרֵך לָקָחְתִּי" – המילה 'ברך' כתובה בניקוד 'קמץ', דבר המראה על אור קמוץ ולא מוגדר, וזה מה שבלעם חשב לקחת מלמעלה וחשב לצייר אותו כפי רצונו הרע, "וּבֵרֵך וְלא אֲשִׁיבֶנוּ'' – כאן המילה 'ברך' מנוקדת בניקוד 'צֵירֵי', וזה מראה שהאור כבר היה מצויר לטובה ועל כורחו של בלעם יצאו מפיו רק ברכות, וכל זה עשה השם מאהבתו ורחמיו על עמו.
 
וזה מה שכתב שם הנביא: "מן השיטים ועד הגלגל". לכאורה, אין לזה שייכות לכאן, שהרי מעשה בלק ובלעם לא היה בשיטים ובודאי לא בגלגל, לשם הגיעו עם ישראל רק אחרי כניסתם לארץ. אלא, הקב"ה מבקש מעמו לזכור שכל זמן שהיו עם ישראל דבוקים ואחוזים בהשם יתברך לא היה יכול בלעם הרשע לשלוט בהם, אבל מכיוון שעזבו ידיהם לאחוז בו יתברך, וזנו אחר אלוהים אחרים, כמו שהיה בשיטים וכמו שהיה בגלגל, מיד שלטו בהם שונאיהם. ובזה בא הנביא להודיע לנו, שבכל הזמנים ובכל המקומות שישראל היו דבקים בהקב"ה הוא היטיב עימם בכל מיני טובות, אך ברגע שעזבו אותו שלטו בהם שונאיהם, ואין שום-דבר במקרה ח"ו.
 
לכן, כשהבורא מבקש מאיתנו לזכור את מעשה בלק ובלעם זה רק בשביל: למען דעת צדקות ה'! שישראל יזכרו את כל הצדקות שהשם עשה עימם כל זמן שהיו אחוזים בו, ולא הניח לשום דבר בעולם לשלוט עליהם, והרוגז של מעלה ושל מטה, וכל מיני כוחות רעים, לא היו יכולים להתקרב אליכם. עד כאן מעט מהמובא בזוהר הקדוש בעניין.
 
שתי נקודות חשובות מקבלות חיזוק ממה שלמדנו כאן:
 
נקודה ראשונה: להתחזק ולקיים את הזכירה של מעשה בלק ובלעם. שהרי, לדבריו של רבי יוסי, ישועתנו מתעכבת והקדוש-ברוך-הוא כביכול לא שומע לנו, בגלל שלא זוכרים את זכירה זו, ואת מה שהיה אז – כשעם ישראל היו בסכנה עצומה והשם יתברך גונן עליהם והכניס ברכה תחת קללה בפיו של בלעם הרשע.
 
וחשוב להבין מהו עיקר הזכירה: למען דעת צדקות ה'! השם מבקש מאיתנו לזכור את כל החסדים, הניסים והנפלאות שעשה איתנו אז ובכל הדורות, וגם לראות את החסדים והניסים שהוא ממשיך ועושה איתנו בכל רגע ורגע. לכן, חייבים לומר זכירה זו בכל יום, ביחד עם שאר הזכירות שאנו מחויבים בהן (עשר זכירות), המסודרות ברוב הסידורים בסוף התפילה, וצריכים להוסיף במילים שלנו הודאה על אותן צדקות, ועל כל הצדקות שבכל הדורות ואת מה שהוא עושה עימנו בכל עת ורגע, לבקש שהשם 'ייתן לנו עיניים' שנזכה לראות אותם ולהודות עליהם. כל זה נכלל בזכירה זו שהשם מבקש מאיתנו – שנזכור גם מה שהיה אז עם בלק ובלעם כפשוטו, ובודאי הכוונה היא שתמיד נראה את חסדי השם ונודה עליהם.
 
נקודה שנייה: אמירת תיקון חצות בשלושת השבועות. יש להתעורר ולומר תיקון חצות, בפרט בשלושת השבועות שקרבים ובאים, ולבקש בכוונה רבה:"זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ וגו'". וכן: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם". וצריכים לבקש מהשם בכוונה, להתפלל שבאמת השם יזכור אותנו, ואת התלאות והצרות של עם ישראל בגלות, ויפקוד אותנו בגאולה ברחמים.
 
כאשר נתחזק לזכור את צדקות השם, אז נוכל לבקש באמת שהשם יזכור אותנו, ויחיש לגאלנו גאולה שלמה, במהרה בימינו אמן.