ענוה שכולה גאווה

"הענוה" שמתלבשת באדם להחלישו מן התפילה היא באמת רק גאווה, הרי מדוע שיחלש מתפילתו בגלל פחיתותו? אם הוא באמת מחזיק את עצמו ככלום, אז מה באמת מונע ממנו לבקש...

4 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

"הענוה" שמתלבשת באדם להחלישו מן התפילה
היא באמת רק גאווה, הרי מדוע שיחלש מתפילתו
בגלל פחיתותו? אם הוא באמת מחזיק את עצמו
ככלום, אז מה באמת מונע ממנו לבקש מה’ מתנת
חינם? מה יפסיד מזה?
 
 
ענוה זו תפילה
 
צריך שיאמין האדם בתפילתו תמיד, ולא ייתן לשום מחשבה לגרום לו להיחלש מן התפילה, אפילו שהמחשבה הזו היא לכאורה אמיתית, כגון שחושב בליבו: ‘מי אני, בריה שפלה וחשוכה שאתפלל לפני מלך רם ונישא’ וכיוצא בזה.
 
על זה כותב ה"תולדות יעקב יוסף" בשם הבעל שם טוב זצ"ל: פעמים שברוב ענוותנותו של האדם, שאומר מה אני ומה חיי שתתקבל תפילתי ואפעל ישועה, הוא מתרחק מעבודת השם יתברך, כי מצד שפלותו אינו מאמין שהאדם בתפילתו גורם לשפע לכל העולמות וגם המלאכים ניזונים בזכות תפילתו, ואילו היה מאמין בכל זה כמה היה עובד את השם בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה לאמרה כראוי. עכ"ל.
 
היצר הרע יודע שכל מלחמתו היא למנוע את האדם מלהתפלל, ולכן הוא מתלבש בענוה פסולה שכל עניינה הוא לגרום לאדם להיחלש מהתפילה, אין זה מדרכי הענוה כלל להיות עצוב ומיואש, אלא אדרבה – ענוה אמיתית אמורה להביא את האדם יותר ויותר לשמחה ואמונה, כאשר יודע: ‘אני אמנם כלום, ולא מגיע לי כלום, ודווקא זה מה שמזרז אותי ומעורר אותי לבקש הכל מה’ ברחמים ובתחנונים, שייתן לי מבוקשי במתנת חינם’.
 
והראיה היא ממשה רבינו עליו השלום, שעליו נאמר (במדבר יב ג): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". משה רבינו בודאי החזיק עצמו לאין ולאפס, אבל כשעמד להתפלל הוא התפלל בלי סוף וכל דבר שרצה קיבל מה’, כי ביקש תמיד רק מתנת חינם: תרחם עלי ותיתן לי במתנת חינם…הנה אנו רואים שענוה מביאה לידי תפילה ולא ההיפך.
 
ענוה שהיא תכלית הגאווה
 
למעשה אותה "הענוה" שמתלבשת באדם להחלישו מן התפילה היא באמת רק גאווה, הרי מדוע שיחלש מן התפילה בגלל פחיתותו? אם הוא באמת מחזיק את עצמו ככלום, אז מה מונע ממנו לבקש מה’ מתנת חינם?מה יפסיד מזה? אלא בודאי הסיבה שאין הוא רוצה לבקש מחמת שלא מגיע לו, זה מרמז שהוא רואה בזה פחיתות כבוד – הוא מוכן לבקש רק אם מגיע לו, ואין נאה לו לפי "מעלתו" לבקש אם לא מגיע לו…
 
אבל אם היתה לו ענוה אמיתית, היה יודע שאף פעם לא מגיע לאדם כלום, כי לפי ערך גדולת הבורא אין שום מלאך או שרף שיכול לומר שהוא עובד את השם, לכן מאחר ובכל מקרה צריך הוא לבקש מתנת חינם – אז מה השתנה עכשיו?
 
לכן, כדי שלא יטעה אותך היצר הרע להפסיק להתפלל נקוט כלל זה בידך: כאשר אתה אומר: "מי אני ומה חיי" – זה מביא אותך להיחלש ולהפסיק להתפלל – זוהי ענוה פסולה שהיא תכלית הגאווה, רק אם אתה אומר: "מי אני ומה חיי ולכן אבקש מתנת חינם וארבה בתפילה כמה שצריך", ונמצא שקיבלת מכך חיזוק לתפילה – זוהי ענוה באמת.
 
וידוע המעשה בחסיד אחד, שבכל פעם שעמד להתפלל ראה לנגד עיניו את גשמיותו וכמה הוא שקוע בתאוות, וחשב החסיד שזו מחשבה נכונה ונחלש מאוד בתפילתו, עד שפעם אחת עלה בדעתו: מדוע אין המחשבות הללו עולות בליבי כשאני אוכל ושותה? ומיד הבין שזה מעשה הבעל-דבר (היצר הרע) להחלישו בתפילתו וחזר להתפלל בהתלהבות ושמחה.
 
בנים אתם לה’ אלוקיכם
 
ודע, שסגולת כח התפילה להתקבל אפילו מרשע. יש פעמים אדם אשר נחלש מהתפילה מכיוון שרואה שהוא עדיין לא עשה תשובה, ואם כן כיצד תתקבל תפילתו? צריך שיסיר מחשבה זו ויתפלל כבן אל אביו, שהרי הקדוש-ברוך-הוא בעצמו קראנו בנים, כמו שכתוב (דברים יד): "בנים אתם לה’ אלוקיכם".
 
ואם תאמר, שמא אנו נקראים בנים רק כאשר אנו מתנהגים כבנים? על זה אמר רבי מאיר (קידושין לו): בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר (ירמיה ד): "בנים סכלים המה", וכן )דברים לב): "בנים לא אמון בם", וכן (ישעיהו א): "זרע מרעים בנים משחיתים", וכן (הושע ב): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי…"
 
לכן, אפילו אדם רשע מרושע שעוד לא התחיל בכלל לעשות תשובה, אבל יש לו בעיה מסוימת והוא מתפלל עליה – הוא יחזור מתוך כך בתשובה. כי הוא יתחיל לצעוק מעומק הלב אל בוראו, ויאמר: ‘ריבונו של עולם! יש לי בעיה, ואני יודע שאני רשע מרושע, אבל אני לומד קל וחומר ממשה רבינו: ומה משה רבינו שהיה קודש קודשים וביקש מתנת חינם, אני שאני רשע מרושע בודאי שאני צריך לבקש אך ורק מתנת חינם…’
 
וכך יעמוד ויאריך בתפילה ויצעק באמת: ‘ריבונו של עולם! תעזור לי! תרחם עלי באופן שגם תושיע אותי וגם תחזק אותי, שתהיה ישועתי כפולה – גם הישועה עצמה שאני צריך וגם בכך שאתחזק לראות שאתה שומע תפילה ועל ידי זה תתחזק אצלי האמונה…’
 
וכמובן שאדם שרואה שפעל ישועה בתפילה זה מחזק אותו מאוד מאוד באמונה, ואז גם עולה על דעתו שבתפילה הוא יכול לבקש מה’ שייתן בליבו לעזוב את דרכו הרעה ושיעורר אותו לתשובה ויטהר ליבו מערלת העוונות וכו’, וכך ממילא הוא גם חוזר בתשובה שלמה.
 
להתכונן לניסיונות
 
המציאות היא שדווקא כאשר יש לאדם איזו צרה שהוא צריך להתפלל הרבה כדי להינצל ממנה, דווקא אז היצר הרע מתלבש עליו בעצבות ובייאוש על מנת להפיל אותו לגמרי מהתפילה. לכן החיזוק לתפילה צריך להיות לפני כן, לפני שבא לידי ניסיון, שיחזק את עצמו שאין מציאות שהתפילה לא פועלת ואם יאריך בתפילה בודאי יפעל כל דבר, וירשום לעצמו את הנקודות הללו.
 
ויזכור תמיד את התפילה הראשונה שהיא בחינת הבכור שנוטל פי שניים, כי התפילה הראשונה היא בחינת הבכור. כמו אצל האישה – מתי היא נעשית כלי להביא ילדים לעולם? רק כאשר היא מאמינה שהיא יכולה להביא ילדים לעולם. ומי נותן לה את האמונה הזו? הבכור! אחרי שהיא יולדת את הילד הראשון אזי היא כבר מאמינה שהיא מסוגלת לכך, והיא מקבלת בטחון עצמי להביא עוד ילדים לעולם. נמצא שכל הלידות הן בכוחו של הבכור, ולכן הוא נוטל פי שניים בירושה.
 
כך היא התפילה הראשונה שהאדם פעל בה ישועה, בכוחה באות כל התפילות שאחריה. לכן אם פעל איזו ישועה בתפילה, ירשום אותה לפניו ויזכור כיצד גם אז הוא לא האמין שיפעל ובסוף הוא אכן פעל! ויחזק את עצמו שהתפילה שלו פועלת, ואז גם אם יעבור עליו, חס ושלום, איזה ניסיון קשה או איזו צרה – הוא לא ייפול לשום עצבות ולא יחלש מהתפילה, אלא יתחזק וידע שאין שום ייאוש בעולם מאחר ואת כח התפילה אי אפשר לקחת ממנו, ועל ידי התפילה יכול הוא לפעול הכל.
 
ה’ יתברך יחזקנו בתפילה בכל עת ובכל שעה ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה קרובה, אמן ואמן. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה