עניין של גישה – שיטת המינימליזם
אם ביקשתם את הדרך אל האושר, אם חיפשתם דרך נפלאה לחינוך עצמי ושל הילדים, שרון רוטר ממליצה על שיטת המינימליזם. רוצים לדעת מה זה?
אחרי החופש הגדול, על כל הוצאותיו, הבנתי סופית מה שכבר ידעתי קודם אבל סירבתי להפנים – לא משנה כמה חומריות ניתן לילדים שלנו זה אף פעם לא יספיק, והם תמיד ירצו עוד.
מעולם לא הייתה תקופת שפע כמו שאנו חווים במציאות כיום. כולנו מודעים לכך, אבל אף אחד לא חסין להשפעות ולמחירים שזה גובה מאיתנו. גם המבוגרים מתבלבלים מהעומס החומרי. אני חיה את התחושה של החוסר כל הזמן, למרות שיש לי המון (הרבה יותר ממה שאני צריכה). אז אם המבוגרים מתבלבלים, קל וחומר שהילדים משתגעים.
בעולם שבו הכל נגיש בלחיצת כפתור, שבו נדמה שלכולם יש ורק לך אין, שהכל זמין בכל פינה, אי אפשר שלא לקבל קצרים במוח. ילדים צריכים גבולות – בדור שלנו קצת יותר קשה למבוגרים לקבוע את הגבולות. אם פעם נאלצנו להסתפק במועט, החשיפה לתקשורת הייתה מוגבלת והחינוך היה נוקשה ולא מתפשר, היום הלכנו לצד השני באופן קיצוני.
מתוך הבנה זו כולנו צריכים להכריח את עצמנו לחזור אל האמצע. אפשר להסתפק במועט, ואפילו חייבים להרגיל את עצמנו לכך!
ראיתי סרט דוקומנטרי שנקרא "מינימליזם". הוא מתאר אנשים שהיו מאוד עשירים והיה להם הכל, אבל הם לא היו מאושרים. אותם אנשים החליטו לדבוק בשיטה הדוגלת בכך שיהיו להם בבית רק דברים שהם ממש נחוצים להם ולא יותר. אותם אנשים חיים בבתים רגילים כמו שלנו אבל הבית מכיל כחמישית (אולי פחות) ממה שיש לנו – בארון יש מעיל אחד, מטריה אחת וזוג נעלי ספורט. שלוש חולצות ושני זוגות מכנסיים. למה צריך יותר? אנחנו ממילא לובשים את אותם שלושה פריטים האהובים עלינו.
נדמה שכשחז"ל אמרו "איזהו העשיר? השמח בחלקו" – הם כיוונו לדור שלנו. העניין הוא, שככל שחלקך גדול יותר אתה רוצה יותר ופחות מאושר. העומס החומרי גורם לסבל ולעצבות, ולנו יש הרבה מזה ומזה.
מאמרים נוספים בנושא:
העניין הוא שילדים לא יודעים להתמודד ולהבין כמונו את כל המשמעויות של העומס החומרי. המילה השנייה הכי פופולרית בחודשי החופש (אחרי 'אמא') הייתה הצמד "תקני לי". אצל הקטנים זה מתבטא ברצון הבלתי פוסק לממתקים ולצעצועים, אצל הגדולים במותגים ובאופנות החולפות. אנחנו מתפתים לקנות להם כדי להשקיט אותם, את המצפון שלנו וליישר קו עם "כולם". אצל הקטנים זה יכול להסתכם בסכומים בודדים ולכן קל יותר לספק את צרכיהם. הבעיה היא שדווקא להם אין את היכולת למנן ולהתמודד עם כל השפע.
אני עומדת עם הקטנים בקיוסק בבריכה, כי הרי אי אפשר שלא לקנות להם ארטיק, ולידי ילדה צורחת וממררת בבכי לאמא שלה, רק כי נגמר הטילון. היא צורחת במשך עשר דקות על אף שיש מבחר של שלגונים.
כמה פעמים רצינו לספק את הילדים ולצ'פר אותם, אבל תוך רגע מצאנו את עצמנו מתמודדים עם ריב או בכי של "הוא לקח לי", "אני רציתי את זה" וכן הלאה?
עומס החומרים מקטין את היכולת להכיר תודה, להעריך, לשמוח במה שמקבלים. זה ממש הפוך על הפוך וזה מטריף את הילדים. ההורים מצידם מרגישים רגשות אשמה כשאינם מצליחים לספק את רצונות הילדים, אבל שוב ההיפך הוא הנכון. כשמנעתי מילדי דבר מה, בעצם, חיזקתי אותו להתמודד עם העולם, עם רצונות שאינם מתגשמים, עם קבלת המציאות ועם יכולת ההערכה למה שכן מקבלים. חשבתי לעצמי שאם הייתי קונה להם רק סוכריה אחת פעם בשבוע, לשבת, אז הם היו מעריכים אותה הרבה יותר (וגם היינו מבקרים הרבה פחות אצל רופא השיניים, הילדים היו עצבניים פחות ובריאים יותר). אבל אנחנו מקטינים ראש, מתפתים לתת ובכך דווקא מזיקים לילדים שלנו.
אם בכל פעם שהם יבקשו נשכיל לאמץ את הגישה המינימלסטית האומרת – "האם אני באמת צריך את הדבר הזה?" האם הוא באמת טוב לי?" – אולי נוכל למנן קצת את השפע ולחנך את ילדינו להיות אנשים מעריכים ומכירי תודה.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור