ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כד מנחם אב

 

כתיב בקרא (דברים כג, יג): "ויתר תהיה לך על אזנך". דרש בר קפרא (כתובות דף ה, ע"א): מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזנך? אל תקרי אזנך, אלא אוזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באוזנו [והיינו כשהוא מבין שרוצים להשמיע, אי נמי, כדי שלא ישמיעוהו יותר]. והיינו שאמר רבי אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות כיתדות [היינו שראשיהן דומות ליתדות]? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעו באוזניו. ותנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה, והאליה רכה? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכוף אליה לתוכה [ובאצבעו בלבד אינו נסתם יפה]. תנו רבנן: אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים, מפני שהם נכווים תחילה לאיברים.

 

 

 

 

הגם שהגמרא נקטה שנאת חינם, הכוונה היא על לשון הרע גם כן שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך. והיינו שסיים שם. ללמדך, שקשה שנאת חינם כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וזה מצאנו בערכין (דף טו, ע"ב) לגבי לשון הרע. ועוד, מגופא דשמעתא דיומא מוכח כמו שכתבנו, מדפריך שם: ובמקדש הראשון וכו’, ודוקרים את חבריהם וכו’, עיין שם. [ודוקרים את חבריהם, משמע שהתביעה היתה על דקירת חרב הלשון]. (הקדמת הספר חפץ חיים).