ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כז תמוז

 

 

"ועשית על שוליו רימוני תכלת וגו’, ופעמוני זהב בתוכם סביב, פעמון זהב ורימון וגו’, על שולי המעיל סביב" (שמות כח, ל"ג). והרמז בדבר זה נראה על פי מה שאמרו חז"ל (חולין פט, ע"א): מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר (תהלים נח, ב): "צדק תדברון".

 

נמצא לפי זה, שבכל עת שיש לו לאדם פנאי, לא ישב בטל, אלא ילמד תורה, והלימוד לא יהיה בלחישה, ככתוב בערובין (דף נד, ע"א), ובשעה שאינו יכול ללמוד תורה מאיזו סיבה שהיא, ישים עצמו כאילם, שאינו יכול לפתוח פיו. ולזה היה על שולי המעיל סביב פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון. פעמון זהב הוא דבר שבקול, רומז על לימוד התורה כנזכר לעיל. ותוך כך, כשאינו יכול ללמוד, יאחוז במידת השתיקה [כמו שאמרו חז"ל (אבות א, יז): אמר רבי שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה], ולזה מרמז הרימון שאצל פעמון, היינו כרימון, שאינו נשמע ממנו שום קול. ואם מתנהג באופן זה, הבטיחה לנו התורה (שמות כח, ל"ה): "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"^*) היינו שיתקבל למעלה תפילתו ותורתו. [מה שאין כן אם אינו שומר את כוח דיבורו, ומערב בדיבורו לשון הרע ורכילות וכדומה, אז מטמאים הדיבורים האסורים את דברי הקדושה שלו, ולא יתקבלו למעלה].

 

^*) ומה שכתוב (שמות כח, ל"ה): "ובצאתו לא ימות", היינו גם כן כשיגיע זמן יציאתו מן העולם, ימצא שם גם כן את כל דיבורו שדיבר לשם ה’ [וככתוב בזוהר הקדוש, שאפילו הבלא חדא, דאפיק בר נש מפומיה, לא איתאביד]. ולא ימות, היינו, שיהיה לו על ידי זה שם חיים נצחיים, וכמוו שכתוב (ויקרא יח, ה): "וחי בהם".

 

 

 

 

כלל הדברים כי כלי הדיבור הם הם יהיו לבני ישראל כלי יקר משרתי אלוקינו, העומדים יום ולילה לשרת בם את ה’ מכל יתר איברי האדם, אל דומי להם (אין דומה להם). ומי בער לא ידע לדון קל וחומר ולומר האם מלך בשר ודם יערב לו להשתמש בכלים מכלים (של) אחד מעבדיו, האם לא יזהר וישמר האיש ההוא בל יתגאלו כליו בשום חלאה ואבק ועפר, כי אם יכבסם בנתר וירבה למו בורית למען יהיו מגוהצים וזכים לשרת בהם את המלך, והוא מלך אשר הנשמה טפלה לו והגוף עיקרו, כי מחומר קרוץ ככל עובד אדמה.

 

 

וקל וחומר בן בנו של קל וחומר עד נחדל לספור, כי אין מספר לגדודי ההפרשים בינו לבין מלך מלכי המלכים אשר העולמות הוא בראם וכולם כאין נגדו, אשר ברוב חסידות ענוותנותו, למעשה ידיו יכסוף ישרתהו בכלי חרש מחרשי אדמה פינו ולשוננו ושפתינו איתנו, ובהם בחר להללו ולשבחו תמיד יתר מכל חלקי גוויתנו.

 

מי זה החי לא יתן אל ליבו להיזהר לבלתי טמאם לבל ידבק בם מאומה מן החרם ולשמור לפיו מחסום מדבר דבר אשר לא כתורת ה’ ולשומרה בקדושה וטהרה. כי הם כלי הקודש אשר ישרת בם את המלך הקדוש ולא ישרתהו בכלי צואים. כי איך תיכון תפילת שוחה עמוקה פי זרות ולשון מדברת גדולות, קטורת לפניו והם כלי גללים מגואלים, ואיך יערב לפניו יתברך ניב לצון אנשי לצון ולא יקצוף על קולו וחיבל מעשה ידיו.

 

 

ומי האיש אשר לא ישים הדברים האלה על ליבו ויקרענו לשנים עשר קרעים ותרדנה עיניו דמעה ויתמרמר, ויאמר בקול מר: אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי, כי ה’ אלוקים נתן לי לשון לימודים וכלי יקר שפתי דעת טהורים וברים לעבוד בם את ה’ אשר בהמה שמן חלקי בתורה ומצוות, ואוי לי על שברי נחלה מכתי, אנה אוליך את חרפתי, כי כלי הקודש אשר בם בחר ה’ לעבדו טמאתים כמתים, זעם מלאתים.

 

ותחת עשותי בהם שרעפי קודש פרקליטים, בראתי משחיתים, ובלעדי הרעה הגדולה כי פעלתי עוולה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי איך אשא פני אל האדון ה’, כי כל העבודה אשר עבדתיו, שונה הלכות ותפילות ותשבחות, הלא היו בכלי טמא ועבד אויל הייתי לפניו.

 

ואם אב הוא איה כבודו ואם אדונים הוא איה מוראו, ואוי לי כי כעסתיו גם כעס מעלה מנחה ומקריב דורון לפני האדון בכלים מכלים שנואים, וגם כי הכרתי משוגתי, במה אתרצה אל ה’ ויהיו לרצון אמרי פי, כי איך בפי אתוודה על חטאת פי והוא טמא.

 

 

על כן ישפוך את נפשו לפני ה’ בכל צדקותיו יפליא למן היום אשר נתן אל ליבו, יהיה עמו להבין ולהשכיל לשמור לפיו מחסום, נאלם דומיה בל ישמיע לאוזנו מה שפה דובר נבלה ידבר, ויהיה כחרש לא ישמע לקול מלחשים שמע שוא, וכאילם לא יפתח פיו לדבר דבר אשר לא ציוה ה’, פן ישוב לכסלה כאשר בתחילה. ומן אז חדל, יעתר אל אלוק וירצהו כי יהיו דבריו קרובים אל ה’, כי מעתה יהיו אמריו אמרי קדוש בכלי יקר. (אלשיך, שמות כח, ל"א).