עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כב סיון

האדם, שחשובין אצלו ימי חייו, צריך להיזהר שלא לאבדם ברצונו, ובעוונותינו הרבים אין אנו נזהרים בזה. ונבאר דברינו: אם היה במציאות, שהיה אדם יכול למסור לחברו ימי חייו, ואף על פי כן ידוע ששום אדם לא היה מתרצה בזה אפילו ליתן לחברו איזה חודש או שבוע מימי חייו, ובאמת הדין עמו, כי אין דבר יקר כהזמן, כי בזמן הקצוב שנתן הקב"ה לאדם בחסדו, יכול להנחיל לעצמו לנצח. ובעינינו אנו רואין, כי מי שאינו שומר את כוח הדיבור שלו, כלה אצלו בכל יום מדעתו ורצונו זמן רב, לפעמים כמה שעות, ולכל הפחות שעה אחת ביום הולכת אצלו לטמיון, שדיבר עם אנשים אפילו דברים שאינו נוגע לו לעסקו, רק פטפוטי דברים בעלמא.

 

וידעתי גם ידעתי, שמי שירצה להתעקש יאמר שלא כן הדבר, אבל כשיתבונן האדם בעצמו לצרף כל הדברים שדיבר ביום, שלא היה מוכרח לדיבורים האלו, ימצא שכילה על זה שעה או שעתיים מהיום, ובחשבון חודש הוא שלושים שעות ובחשבון שנה, אפילו אם לא נחשוב, רק שעה אחת ביום, יצטרפו יותר משלוש מאות וחמישים שעות שהלך אצלו לטמיון [ולא השתכר בזה, לא עולם הבא בודאי, ואף לא עולם הזה], ורק זה הרוויח שיחסר לו על ידי זה חלק גדול בתורה, כי ה’ יתברך נתן לו להאדם חלק החיים כפי צרכו לתורתו ועולמו, כמו שכתב החובות הלבבות, והוא הסב את החלק לדברים בטלים, [לבד מה שמוגבל בהם בודאי לשון הרע ורכילות ואונאת דברים ושאר דיבורים אסורים].

 

אכן להיפך, מי שנדבה רוחו לשמור כוח הדיבור שלו, ואיש כזה בודאי לא ילך לשום חבורת אנשים, כי שם אי אפשר שלא יכשל בדיבורים אסורים שידבר בעצמו, או על כל פנים בשמיעת לשון הרע ורכילות וליצנות ושאר דיבורים האסורים, או כשמזדמן עם אדם אחד, שלא לדבר עמו רק מה שנוגע לו לעסקו, ולא לדבר אודות שום אדם, איש כזה, בודאי יתוספו לו כמה עשרות שעות בשבוע, שיהיו פנויות לו ללימוד התורה ולקיום המצוות.

 

והנה ידוע מאמר החכם: אין אבידה כאבידת הזמן, כי כשיאבד לאדם דינר מכיסו, יכול לקוות שימצאנו, או שיזמין לו ה’ יתברך דינר אחר תחתיו, אבל אם תעלה לו איזה שעה בתוהו, לא ימצאנה עד עולמי עד, וירגיש דבר זה כשיבוא לחשבון לעתיד לבוא, ויעריכו לפניו במה הוציא את ימיו ושעותיו, כמו שכתוב (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכה לעיניך", ואמרו חז"ל (תענית יא, ע"א): שמאירין (ושם איתא נפטרין) לו כל מעשיו בפניו, אז ינהם בעצמו על הנהגתו, אבל מי יוכל להועיל לו אז, ואשרי מי שיתבונן בכל זה בעודו בחיים.

 

עוד יש לו, לאדם ששומר את דיבורו, רווח תמידי, שבכל עת שהוא רוצה לדבר והוא מתבונן עצמו שיש בזה חשש איסור של לשון הרע או אונאת דברים או ליצנות וכדומה, וכובש את עצמו ואינו מדבר, נחשב לו למעלה כאילו מקיים מצוה בפועל ממש, וכמו שאמרו חז"ל (מכות כג, ע"ב): ישב אדם ולא עבר עבירה כשבא לידו, נותנין לו שכר כעושה מצוה, ויתוסף לו על ידי זה בשנה כמה אלפי מצוות.

 

 

 

 

 

אין לך דבר גרוע יותר בקירבנו, באופן דיבורנו והנהגתנו, מאשר אותו חפץ פנימי הפועם תמיד בכל אחד מאיתנו, לצער ולהשפיל את הזולת ולהעציב את רוחו.

 

אחי! החפץ הזה להלעיג על השני ולהזכיר לו דברים העלולים להביאו לידי עיצבון וביזיון, אינו אלא חפץ גס שמקורו מאינסטינקט החיה אשר בתוכנו, הדוחף אותנו להבנות מחורבנו של האחר ולהתכבד בקלונו, ועליך לדכאו בקירבך ולהכריעהו.

 

 

אחי! רצונך להתייחס כרוצח לחברך, כי אז אין לך כל צורך בגרזן וסכין, אלא הטיח בפניו איזו מילה שבכוחה למרר את רוחו והשגת את מטרתך: הרגת אותו!…כי שים נא לב, האדם באשר הוא אדם, לא גבורה, לא עושר, ולא רוב טובה מחזיקים את חיותו. כל חיי נפשו תלויים ברוחו. העכרת את רוחו, הרסת את נפשו. הוא נעשה ירוד בעיניו, בטחונו העצמי מתפוגג ונעלם והוא רואה את עצמו נלעג ובזוי, ובכך שברת אותו, כי עשית אותו ככלי שאין חפץ בו.

 

בדברך אל חברך, יהיה רצונך להיטיב עמו בדיבורך

 

על כן אחי, השתדל נא לעשות ההיפך מזה, ובדברך אל חברך, יהיה רצונך תמיד לעודדו, לחזקו ולשמחו. זכור נא את מאמר חכמינו ז"ל בעניין זה: "הנותן צדקה מתברך בשלוש ברכות, והמפייסו בדברים – בשבע". (ספר המידות מבעל מחבר ספר מצוות הלבבות).