עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כד תמוז

 

ומהר"ל מפראג כתב עוד טעם, כי הכלבים היו שומרים את עצמם בעת הצורך מלחרוץ לשונם, כמו שכתוב (שמות יא, ז): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". והוא, אשר חלק לו ה’ הבינה והדעת, לא יוכל לעצור את יצרו מזה, ועל כן הוא גרוע מזה. ובעל ספר חרדים (בפרק ז) כתב בשם המקובלים, שפעמים מענישים אותו למעלה, שמגולגל נשמתו בכלב. וזה רמז מה שאמרו: ראוי להשליכו לכלבים, עיין שם.

 

והנה סמוך לזה הכתוב (שמות כג, ב): "לא תהיה אחרי רבים לרעות", ופרשו המפרשים, דהיינו אפילו אם רואה באיזה עוון שהורגלו רבים לעבור עליו, שלא לילך אחריהם. ועל כן בענייננו, אפילו אם רואה שרבים ממכריו ורעיו גם כן נכשלים בחטא הלשון, לא יפתה ליבו לילך בעקבותיהם.

 

 

 

 

"אמר רבי חיסדא: כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן" (ערכין ט"ז).

 

כי האבן שהוא דומם טוב יותר ממנו, שהרי חוטא בלשונו באותו מתנה שנתנה לו יתרון גם על בעלי חיים וטוב היה לו אם היה דומם כאבן ולא יחטא, ולכך ראוי לסקלו באבן. (עיני יצחק למגיד מוילקומיר זצ"ל, ערכין ט"ז).

 

 

בספר משלי (יח, כ"א) כתוב: "מוות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה".

 

שלמה המלך, עליו השלום, רצה לומר כי החיים והמוות ביד הלשון, כי לפי קלות פעולת הלשון שאינו דומה לשאר איברים, לכך אין לומר על אחד מהם שהחיים והמוות בידו, שאף אם רצה האדם להכות את חברו, אם אין כאן כוח המתעורר על זה, אין היד פועלת דבר זה, ואם כן אין הדבר בידו בלבד, אבל הלשון אין צריך לשום התעוררות, כי תיכף ומיד שימצא לדבר מדבר, ולכן החיים והמוות הוא ביד הלשון.

 

וזה שסמך אחרי זה "ואוהביה יאכל פריה", כי מי שאוהב הדיבור באין ספק שיאכל פריה, אם לחיים – לחיים, ואם למוות – למוות. (מהר"ל מפראג נתיב הלשון פ"א).