עצבים? כעס?
ישנו עיקר גדול מאוד בדרך התשובה והוא - לא לכעוס ולא להתרגז משום דבר. כלל זה מבוסס על "ישמע בזיונו ידום וישתוק". מה זה אומר?
ישנו עיקר גדול מאוד בדרך התשובה והוא – לא לכעוס
ולא להתרגז משום דבר. כלל זה מבוסס על "ישמע בזיונו
ידום וישתוק". מה זה אומר?
ישנו עיקר גדול מאוד בדרך התשובה והוא – לא לכעוס ולא להתרגז משום דבר.
כלל זה מבוסס על דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן (חלק א’, תורה ו’): "ועיקר התשובה – כשישמע ביזיונו ידום וישתוק". מה פירוש "ישמע ביזיונו ידום וישתוק"? פירושו, שלא יכעס ולא יתרגז כאשר מבזים אותו. ולאו דווקא שלא יכעס ממש, אלא אפילו לא יהיה בעצבות, כי העצבות – כידוע מדברי רבינו במקום אחר – היא בעצם כעס על ה’ – שהאדם כועס על ה’ שאינו עושה לו רצונו. אלא מה יעשה אדם כאשר מבזים אותו או עוברים על רצונו? יכניע את עצמו לפני ה’ ויהרהר בתשובה שבודאי באו לו היסורים האלה בסיבת עוונותיו, ויתבייש על עוונותיו במקום להתבייש מהביזיון. וזהו "תשובה" – אותיות "התבוש" מלשון בושה.
עוד יש לומר, שלאו דווקא את הביזיונות המכוונים ישירות על האדם צריך הוא לקבל בלי שום כעס או עצבות, אלא כל דבר שהוא נוגד את רצונו וגורם לו צער נקרא ביזיון, וצריך האדם לקיים בו את הכלל: עיקר התשובה – ישמע ביזיונו ידום וישתוק, שפירושו המעשי הוא בעצם – לא לכעוס. כגון, כששומע על איזה מקרה מזעזע של עוולה, חס ושלום, אסור שיכעס על כך, אלא יבין שהעוולה הזאת היא בעצם הביזיון שלו. ומאחר והוא חי במציאות שנעשות כאלה עוולות והן באות לידיעתו – פירושו, שיש לו שייכות לעוולות אלו, ולכן הן באו לידיעתו בשביל שיתעורר מהם לתשובה. כי אין יסורים ללא עוון, ואפילו יסורים הבאים לו מחמת מעשים הנעשים בקצה השני של העולם – כל זמן שיש לו צער מהם זה סימן שזה שייך לו, וזה קשור לעוונות שהוא עשה.
כך דרשו חכמים את הפסוק "פסול לך" – הפסולת תהיה לך. דהיינו, שמשה רבינו שהיה עניו בתכלית הענווה הסתכל על העולם באופן כזה שכל פסולת וחיסרון שהוא רואה בעולם – שייך לו באיזה אופן, כי אחרת לא היה רואה אותה ומצטער בגינה.
מובן עתה היטב, מדוע כתב רבינו שעיקר התשובה היא – ישמע ביזיונו וכו’, מאחר וכל דבר שלא הולך לאדם, וכל דבר שהוא נגד רצונו, או במילים אחרות: כל דבר שמעצבן אותו – הכל הוא בכלל ביזיונות בשבילו, ולכן, בעצם, מתעורר אצלו כעס. וכאשר במקום לכעוס הוא מתבייש ועושה תשובה על עוונותיו שגרמו למציאות כזו, שכל כך הרבה דברים מצערים קורים בעולם, אזי מכל דבר הוא מתעורר לתשובה, ונמצא שכל ימיו בתשובה. וישער האדם כמה וכמה דברים חורים לו בכל יום, הן דברים אישיים והן דברים כלליים, וכל כולם מרמזים לו על עוונותיו, ויבין בודאי כמה וכמה תשובה הוא צריך לעשות. כי אם לא היו לו עוונות כלל, לא בגלגול זה ולא בגלגול אחר, לא היה מגיע לו שום צער. (אלא אם כן הא צדיק הדור שצריך לכפר על כל עם ישראל, וזה כל אחד יודע שלא שייך אליו).
והנה ידוע מעשה התם בסיפורי מעשיות, שהיה מנהגו להיות תמיד בשמחה, ואף שהיו לו הרבה חסרונות וביזיונות, כגון שלא היה לו אלא מלבוש אחד במשותף עם אשתו, ולא היה אוכל אלא לחם ושותה מים, והמנעלים שהיה עושה היו יוצאים לו חסרי צורה ולא היה מרויח עליהם כמעט, וזאת אחרי שהתאמץ מאוד לעשותם, ועוד ועוד ביזיונות למכביר. אולם, בשל שמחתו, שקיים בודאי את הכלל: עיקר התשובה – שלא יכעס על חסרונותיו – לכן זכה שתוך זמן חייו התכפרו לו כל העוונות לגמרי וממילא עלה מיד לגדולה, כמובא שם במעשה. אך אם לא היה מקבל הכל כפי שקיבל, אלא היה כועס על חוסר הצלחתו ועל הביזיונות שיש לו – לא היו מתכפרים לו כל כך העוונות ולא היה עולה לשום גדולה.
כי זהו כלל גדול באמונה – שכל מה שקורה בעולם הכל מאיתו יתברך, והכל בהשגחה. וכל דבר הבא לידיעת האדם – שייך גם לו. ממילא כל צער שיש בעולם, גם אם קורה בקצה אחר של העולם וכל שכן אם קורה בשכנותו, שייך לו ומרמז לו על כך שגם לעוונותיו יש חלק בצער הזה שבא לעולם. לכן אמרו חז"ל שצריך כל אחד להרגיש שעוונותיו הם שהחריבו את בית המקדש, ועל כן צריך הוא להתאבל על חורבן הבית ועל עוונותיו שהביאו לחורבן.
מהיום נדע, שבכל פעם שקורה לנו דבר שאינו לרוחנו, בין בעניינים הפרטיים שלנו, ובין בעניינים בכלל העולם, במקום להתקומם ולכעוס על כך, צריכים אנו להכניע את עצמנו ולהרהר בתשובה. להתבייש על עוונותינו שבגינם בא הדבר הזה לצער אותנו. לדוגמא: במקום לכעוס על הנהג ש’חתך’ אותך, תוך כדי נסיעה, וכמעט העיף אותך לשוליים, צריך שתתבייש על עוונותיך שהם שגרמו לכך שזימנו משמים את הנהג הזה שיצער ויפחיד אותך. וכן במקום לכעוס על ראש הממשלה שעושה עוולות, תתבייש על עוונותיך שהביאו אותך להיוולד בעולם כזה מעוות ומלא שקר. וכי לא היית יכול להיוולד באחד מהזמנים שנאמר בהם "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"? לאורך כל ההיסטוריה היו גם זמנים של השקט ורווח, מדוע לא נולדת בזמן כזה? אין זה כי אם בשביל עוונותיך מגלגולים קודמים, ועוד נוספו על כך עוונותיך בגלגול זה, שבגללם אתה סובל כל מיני יסורים וצער.
נמצא, איפה, שהמקיים את הכלל – עיקר התשובה שלא יתעצבן, הרי יש לו בלי סוף הזדמנויות להתעורר לתשובה בכל יום, ובתוך זמן קצר ביותר יתכפרו לו עוונותיו ויזכה להרבה ישועות ברוחניות ובגשמיות. מה שאין כן אם בכל פעם שקורה לו איזה דבר מצער, אינו מתעורר לתשובה אלא כועס או מתעצב, הרי החמיץ בזה הזדמנות לחזור בתשובה, וכאשר בכל פעם מחמיץ את ההזדמנות לחזור בתשובה, אזי לוקח הרבה זמן עד שמתכפרים לו עוונותיו, ובשל כך מתעכבות לו כל הישועות שהוא מצפה להם.
על זה אמרו רז"ל: "התרופה ליסורים – לקבל אותם". כאשר האדם מכניע את עצמו בכל פעם שיש לו יסורים ואינו כועס – הרי הם מתכפרים לו וחולפים להם. כי כל תכליתם של היסורים היא להביא את האדם להכנעה, ועיקר ההכנעה מתבטאת בכך שאינו כועס על המצאותם.
ה’ יתברך יזכנו להגיב לכל מה שנגד רצוננו בהכנעה ובתשובה, ועל ידי כך נזכה שיתכפרו עוונותינו מהר מאוד, ובחיים חיותינו נזכה לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו. אמן נצח סלה ועד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור