עצה

 

עיקר המשכת המוחין הן העצות. כי כל המוחין והחוכמות שמשיג האדם, אם אינו יודע על ידם עצות אמיתיות לעבודת הבורא יתברך, אינם נקראים בשם מוחין וחוכמות כלל. מכיון שעיקר החוכמה כשזוכים על ידה לעצות להשכיל ולדעת אותו יתברך, שזה בחינת כלל תורתנו הקדושה שנקראת בשם עצה. העולם הזה הוא עולם העשייה והוא בחינת רגליים, מכיון שהוא המדרגה התחתונה של כל העולמות, ומחמת שזו המדרגה הנמוכה ביותר בחינת רגליים, לכן צריך כאן עצות רבות ועמוקות מאוד, כדי לזכות להינצל מזוהמתו ושיפלותו של זה העולם, ולדבק את עצמו בהשם יתברך לנצח. וזה עיקר המשכת החוכמה והמוחין לזה העולם, שזוכים להמשיך בכל פעם עצות אמיתיות לעבודת השם יתברך.

 

כל התורה וכל תרי"ג המצוות הקדושות הם כולם בחינת עצות קדושות, כי התורה נקראת עצה, ותרי"ג מצוות נקראות תרי"ג עטין. אבל אף על פי כן עדיין צריך עצות לעצות, כלומר עדיין צריך עצות ותחבולות איך להתגבר ולקיים את מצוות התורה בכל דקדוקיהן, ולסור מרע לגמרי ולעשות את הטוב בשלמות.

 

כדי לקיים זאת צריך את עצת הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור, שהם בחינת משה משיח, שישראל הולכים בעצתם בכל דור ודור. וגם אם הסטרא אחרא מתגברת על האדם בכל יום ויום ומקשה עליו לקיים את העצות האלה, אל יתייאש גם אם צריך כל פעם מלחמה חדשה, ובמקביל לדעת ש"מרום לעולם ה’ ועצת ה’ לעולם תעמוד’.

 

 

רבי יודל היה איש חשוב בין אנשי עירו, וגם היתה לו ידיעה בכתבי האר"י ז"ל. בבואו לרבנו, היה מדבר עימו בלשון גדולות ואמר לו: "יורנו רבנו דרך לעבודת הבורא יתברך!". ענה לו רבנו בלשון תמיהה: "לדעת בארץ דרכך?!" – ואז הפיל על רבי יודל אימה ופחד גדולים ועצומים מאוד, עד שנסוג רבי יודל אחור בבהלה גדולה ונשאר עומד ליד הפתח, כי היה מפחד ומתיירא מאוד לגשת אל רבנו.

 

התחיל רבנו להראות לו פנים שוחקות והקל מעליו את הפחד מעט, ואמר לו: "מה אתה מתירא ממני? הלא אני אדם כמותך, רק שאני חכם ביותר ממך!" – והמשיך עימו בדיבוריו הנעימים, עד שחזר רבי יודל והתקרב אליו. ושוב פעם הפיל רבנו על רבי יודל אימה ופחד, עד שרבי יודל נסוג שוב פעם. ואמר לו רבנו בשנית: "מה אתה מתירא ממני? הלא אני אדם כמותך, רק אני חכם ביותר ממך!" – ומשך אותו שוב אליך בדברי נועם, עד שרבי יודל שוב התקרב.

 

כך חזר דבר זה מספר פעמים, עד שציוה עליו רבנו שיתוודה לפניו ויספר לו את כל מה שעבר עליו, כפי שהיה מצווה זאת על כל אנשי שלומנו, והיה נותן לכל אחד ואחד תיקונים והנהגות כפי שורש נשמתו.

 

מאז והלאה נתקשרו מאוד רבי יודל ורבי שמואל אייזיק לרבנו, והרבו כל יום לעסוק בעבודת ה’, בתורה, בתפילה ובמעשים טובים ובהתעוררות גדולה ועצומה עד זמן פטירתם. והרבו מאוד לחדש בתורה ונעשו צדיקים גדולים מאוד.

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.