עצמאות, זאת לא רק מילה

הימים חולפים מהר, והניחוח של פסח (תמהיל של אקונומיקה ועל האש) עדיין טרי במטבחי, מחוץ לחלון כבר נתלו הדגלים ליום הזיכרון ויום העצמאות. הילדים כבר נרגשים לקראת החגיגות ופסטיבל הרחוב הצבעוני הממשמש ובא, ואני מתפנה להרהר במושג שנקרא עצמאות.
 
במסגרת המסורת של הזמנים והחיבור שלהם לפן הרוחני, שוב עולה אותה שאלה שעסקתי בה לא מזמן, בחג החירות כשיצאנו מעבדות לחירות וגאולה. מה זה אומר עצמאות? מהי עצמאות בשבילי? הרי זאת לא רק מילה או יום בלוח השנה!
 
השאלות הללו מובילות אותי לתחילת התשובה שלי, כשאנשים קרובים אלי העלו את חששותיהם מ"הכפייה הדתית" והביטויים שלה עלי:
 
"מעכשיו את כבולה במעשייך, בשפתך ובמחשבותייך. אינך עצמאית לחשוב כפי שתחפצי. מעתה הכל מוכתב לך", הם טענו. "האם את חושבת שאלוקים צריך את המצוות שלך? האם הוא מרוויח מכך שהדלקת או לא הדלקת את מתג החשמל בשבת? את יותר אינטליגנטית מזה, שרון. אנחנו מתפלאים עלייך…אל תהפכי לבורה ועממית בלי יכולת להפעיל שיקול דעת. תהיי עצמאית, נאורה, חופשייה… ההלכה לא משתנה לפי הצרכים המודרניים ואת תהיי תקועה יחד איתה. את יכולה להאמין שיש אלוקים אבל את לא חייבת לקחת על עצמך את כל ההגבלות המיותרות ששייכות לעבר. תאמיני ותקיימי. אבל רק מה שמתאים לך ולזמנים של היום. אל תהיי חלק מהעדר בלי לחשוב בשביל עצמך".
 
הטיעונים הללו לא זרים לי כלל וכלל. אני בעצמי טענתי אותם כעשר שנים לפני כן, כשחברתי הטובה ביותר חזרה בתשובה. הכרתי אותם לעומק ואפילו יש צד בתוכי שרגיל להזדהות איתם.
 
אבל, במחשבה שנייה, מתוך הכרה באמת ומתוך לימוד התורה, מתפזרים הקולות והטיעונים האלו ומגיעה הבנה חדשה ומפתיעה. דווקא בתוך הגדרות של היהדות וקיום המצוות יש לי שיקול דעת, בחירה חופשית ועצמאות רבה יותר מאי פעם.
 
עוד מאמרים בנושא
מה הלאה?
הנס של "עד הלום"
חלום ילדות
 
כל עבודה רוחנית, בכל דת שהיא, משתמשת בכלים של הגבלה בכדי להגיע לשחרור ולהארה. הכל בעולמנו בנוי במסגרות ובכלים שנוכל למלא אותם. כוס, שולחן, בית, הם מכלול של קווים וגדרות. אם לא הייתה מסגרת היה שולט הכאוס בעולם. דרך ההגבלה יכול האדם למלא את ייעודו, כמו החפץ למשל.
 
אני חושבת על הזמנים בהם הייתי חופשייה ממצוות ויכולתי לאכול מה שרציתי, להגיד מה שמתחשק לי על כל אחד ולנסוע לים בשבת. האם הייתי חופשייה יותר? האם הנפש שלי הרגישה עצמאית, משוחררת?
 
היום אני מרגישה שהאמונה בקדוש-ברוך-הוא משחררת אותי. אדם שחושב כי הוא אחראי על כל מעשיו והוא שולט בכל הוא עבד נרצע. לשים מבטחי בבורא עולם, משמע הדבר הוא – להיות משוחררת מאותה אחריות כבדה ובלתי אפשרית של שליטה במציאות של חיינו.
 
המצוות הן אכן עול, ולפעמים, במיוחד כשאנחנו לא לומדים על המקור והסיבה לקיומן, הן באמת מרגישות מיושנות ומיותרות. אבל מה שאני מבינה ומזכירה לעצמי שוב ושוב הוא, שאת המצוות קיבלנו כמדריך לחיים נכונים. הקדוש-ברוך-הוא לא צריך שנקיים את המצוות עבורו. הן ניתנו לנו במתנה, לחזק אותנו, לרומם את רוחנו ולקדם אותנו בעבודתנו הרוחנית ובעבודת המידות. הן עוזרות לנו לשפר את עצמנו ולהיות אנשים טובים יותר. לפעמים קשה לראות ולחוש זאת, במיוחד למי שלא בקי ולא אוחז בהן. אבל מי שמשתדל לקיים אותן, יודע ומרגיש בוודאות את השפעתן החיובית על חייו.
 
יום הזיכרון המקדים את יום העצמאות, מסמל עבורי את האפר והאדמה שממנה אנחנו גדלים וצומחים, ואליה, בסופו של דבר, אנחנו גם חוזרים. העצבות והדכדוך של יום הזיכרון מזכירים לנו את המלחמה ותוצאותיה הכואבות, את הזמנים בהם יש קושי או ירידה רוחנית. בזמנים כאלה יש הכרה כנה ועמוקה בסדרי עולם. אתה מבחין בין עיקר וטפל ויכול להרשות לעצמך לאבד קצת שליטה, להרפות את הידיים מהמושכות ולאפשר לקדוש-ברוך-הוא לכוון לך את הדרך. מתוך התהום אנחנו גדלים, צומחים ומתקדמים. וכשעובר קצת הקושי ואתה אוחז בתפישה החדשה של חייך, מגיעה מעין תחושה של שחרור, שמחה וקלות, הידיעה הברורה שהכל לטובה, הודיה והכרת הטוב. זוהי עצמאות אמיתית אותה אני שואפת לאמץ בחיי כל הזמן ב"ה, אבל בלי להגיע לתהומות, אם אפשר בבקשה, השם יתברך?