עצרו ותחיו את הרגע!
אין כמו לחיות את החיים כאן ועכשיו, כי אם לא תעשו את זה אתם עלולים לפספס את המתנה הכי גדולה שקיבלתם אי פעם – לחיות וליהנות מהחיים שלכם.
גדלתי בדור שבו רוב ההורים היו שורדים.
שורדים של השואה, שורדים של המדוכאים אחרי מחלות קשות כמו הפוליו והשחפת. היו גם השורדים שהיגרו, הורים רבים בדור שלי היו מהגרים שנאבקו ללמוד שפה חדשה ותרבות שונה ממה שהכירו. ולמרות האובדן הקשה – כלכלית ורגשית, הם הצליחו לבנות את עצמם. הם היו שורדים וגיבורים אבל לפעמים, בהתאם למאבקים והשאיפות התמידיים איתם התמודדו, הם היו חסרים את היכולת להירגע, להרפות מהדאגות והחששות וליהנות מהחיים. העבודה הייתה ביטחון וכסף היווה אי בטוח לכולם. באותם ימים אף אדם שהחשיב את עצמו כ'איש עם כבוד' לא היה מרשה לעצמו להיות בטלן.
וחוץ מזה, אף פעם לא שמעתי את המילה אמונה.
מצד אחד, הדגש המתמשך על העבודה היה דבר חיובי. היינו צריכים להיות שותפים למטלות בבית, כי זה מה שההורים ציפו מאיתנו. הלכנו ברגל לבית הספר ועבדנו אחר הצהריים. אף פעם לא היינו במחנה קיץ, כי ציפו מאיתנו שנדע לשעשע את עצמנו למרות שיצאנו לחופשה משפחתית במשך שבועיים באושן סיטי (מרילנד). אבל אפילו שם אבא שלי לא הצליח להירגע. הוא בקושי נכנס למים לשחות ולא נהנה מכל מה שהיה למקום להציע. הוא היה אדם חסר מנוחה והיה לו מאוד קשה להיות הוא.
אפילו עוד יותר קשה לראות את הילדים שלו "לא עושים כלום", שוכבים להם סתם כך עם ספרי קומיקס על הספה. המושג 'להירגע' (או כמו שהיינו אומרים את זה באנגלית 'צ'יל') עורר בו שאת נפש. אחים שלי ואני למדו להיות כמה שפחות בבית בסופי שבוע, אחרת היינו מוצאים את עצמנו אוספים עלים יבשים, גוזמים את השיחים או מנקים את הווילון הוונציאני שבסלון. והעבודות האלה לקחו מאיתנו הרבה שעות של חופש ובטלה…
זו הסיבה שאהבתי את בית העץ שהשכנים שלנו בנו ושם יכולנו לשכב על הגב ולהסתכל על העלים שעפים ברוח. אני זוכרת שיום אחד כשהייתי בבית העץ בהיתי דרך הגג בעננים והרגשתי רגועה ושקטה, הקשבתי לציפורים המציינות ולסנאים שקיפצו בין הענפים. אלה היו רגעים בהם הרגשתי 'רק' בן אדם ולא 'ישות' שכל הזמן צריכה לעשות ולפעול.
לגדול במסגרת עבודה שכזו יכול להיות התשובה ללמה כל כך הרבה ילדים בני גילי בשנות השבעים פנו למדיטציות שבאותם ימים הציעו לנו. זה היה מעניין מאוד לעשות שום דבר. וזה גם היה מאוד מאתגר. אחרי הכל, זה לא קל בכלל לחיות בשלום עם עצמך.
אבל אנשים חיפשו משהו מעבר ליומיום השוחק, או לפחות סיבה לשחיקה הזו. הם רצו לחוות משהו שונה, הרגשה של חיבור למודעות אחרת. להיות חלק ממשהו גדול יותר מהחיים.
הודות לתוכניות רבות לבעלי תשובה, אנשים רבים שאני מכירה מאותה תקופה שינוי את כיוון החיים שלהם והפכו לאנשים שומרי תורה ומצוות. רובנו עלינו לישראל, חלק הקימו כאן משפחות וחיים בשמחה. ואין מה לומר, זה דבר אדיר ועצום!
מאמרים נוספים בנושא:
ועדיין, אנחנו לא יכולים להיות 'יותר מדי דתיים', להיות עסוקים כל היום עם התורה והמצוות אבל לחיות על אוטומט ולא לעצור ולבדוק את עצמנו, איפה אנחנו אוחזים. אנחנו יכולים להיות בדיוק הדבר הזה שדחינו ולא רצינו אז, באותם ימים, כשחיפשנו משהו אחר במקומו ברגעים שהזמן אזל לנו מבין האצבעות מבלי לעשות כלום. זה משהו שיכול לגרום לנו להיות מוטרדים ומודאגים, מצפים כל הזמן לדבר הבא שנעשה. או, שפשוט נתמכר לנוסטלגיה ונהרהר בעבר שכבר מזמן חלף.
לכן זה מאוד חשוב לעצור כל יום, אפילו עכשיו, לשבת במקום מסוים ולהיות מפוקסים. לעצום את העיניים ולהקשיב לצלילים שמסביב, אולי לקול בחדר שליד, לקול המהום המקרר, או למטוס שבדיוק חולף.
להתכוונן באמת לגוף שלנו, בין אם הוא נינוח או נעים ובין אם אנחנו צמאים או שהנעליים לוחצות לנו. שימו לב למחשבות ותנו להם לעוף דרככם בלי שום שיפוטיות. אפשרו להן ללכת ולחזור כמו הנשימות שלכם. נשמו עמוק ושחררו את האוויר, הרגישו את הכרת הטוב לבורא עולם שגורם לכם לעשות את הפעולות האלה בקלות. תהיו רגועים ותיהנו רק מלהיות יצורים חיים עם הידיעה שהכל הוא כפי שהיה אמור להיות, ושבורא עולם ממש כאן איתכם.
הרגיעו את עצמכם רק מעצם הידיעה שאתם לא צריכים לעבוד קשה. כלומר, שאתם לא צריכים להבין הכל, לדאוג מהעבר או לפחד מהעתיד. הקב"ה הבמאי של כל התסריט הזה. הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה.
אבל אם לא תחיו את הרגע, אתם עלולים לפספס את המתנה הכי גדולה שקיבלתם אי פעם – לחיות את החיים שלכם.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור