עשיר או עני?
אם נחפש את ההגדרה על פי המהות שלנו, על פי הפנימיות שלנו - נגלה חידושים מעניינים ונפלאים בהגדרת שני מושגים אלה...
אם נחפש את ההגדרה על פי המהות שלנו, על פי
הפנימיות שלנו – נגלה חידושים מעניינים ונפלאים
בהגדרת שני מושגים אלה.
כיצד אנו מגדירים את המושגים עשיר או עני?
על פי רוב, רבים מאיתנו מגדירים אותם כך:
עשיר – הוא אדם בעל אמצעים כלכליים רבים, עסקים משגשגים, רכב מפואר או שניים, וילה עם בריכה פרטית, מעמד, יוקרה, אדם מושכל ומצליח, ובקיצור – פאר ועושר רב סובבים אותו, חייו זוהרים ונוצצים, טוב לו בחיים והוא שמח.
עני – הוא אדם דל אמצעים כלכליים. ביתו מכיל רהיטים בסיסיים בלבד. הוא לא בהכרח חייב לגור בבקתה רעועה וריקה, למרות שיש גם כאלה ואף יותר מזה, כגון הומלסים (חסרי בית). למעשה, קל יותר להגדיר את העני על דרך ה"אין לו" – אין לו וילה או בית מפואר, אין לו בריכה פרטית, אין לו כסף, אין לו רכב מפואר, החיים שלו לא נוצצים, הוא לא שמח אלא עצוב וממורמר.
כך אנו נוטים להגדיר, פחות או יותר, עשיר ועני.
האם הגדרות אלו הן אכן הגדרות נכונות?
מסופר בתלמוד (תמיד ל"ב) על אלכסנדר מוקדון שפגש את חכמי ישראל ושאל אותם מספר שאלות: את מי אתם מחשיבים אצלכם חכם? ענו לו: איזהו חכם? הרואה את הנולד. שאל: ואת מי אתם מחשיבים גיבור? והשיבו לו: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שאל: ומי נחשב עשיר? השיבו: איזהו עשיר? השמח בחלקו. ושאל: ומה יעשה אדם ויחיה? השיבו: ימית עצמו.
התשובות תמוהות. הוא שואל שאלה, וחכמינו משיבים בשאלה חוזרת ונותנים לו תשובה על השאלה החוזרת, כגון, בעניין שבו עוסק המאמר, שאל: מי נחשב אצלכם עשיר? השיבו (בשאלה חוזרת): איזהו עשיר? וענו: השמח בחלקו!
חז"ל הסבירו בתשובות אלה שאין לשאול מי נחשב עשיר, גיבור או חכם, משום שאם נגדיר אדם על פי קריטריונים מסויימים, כמו שהגדרנו לעיל עשיר ועני, אנו בעצם מגדרים קריטריונים חיצוניים בלבד. יתירה מזאת, פעמים רבות נמצא ‘סתירות’ בין הקריטריונים לבין מה שבפועל. לדוגמא, האם חייו של אדם עשיר נוצצים וזוהרים? האם הוא בהכרח שמח? לא תמיד.
חז"ל, בתשובתם לאלכסדר מוקדון, מגדירים מיהו חכם, גיבור, עשיר וכו’, על פי המהות והפנימיות של האדם – איזהו, כלומר שבמהותו ובפנימיותו עשיר? ועונים: זה שבמהותו ובפנימיותו שמח בחלקו. ואם במהותו הוא אכן אדם שמח בחלקו – לזה נקרא עשיר.
ובנוסף, אם ההגדרה היא רק על פי גורמים חיצוניים, הרי בהעדרו של אחד מהם אדם זה כבר לא נקרא עשיר. כגון, אם הפסיד את כספו, או שעסקיו קרסו – הוא כבר לא עונה לקריטריונים של אדם עשיר. אולם אם במהותו הוא השמח בחלקו, ולא משנה אם הוא עשיר או עני על פי ההגדרות החיצוניות – הוא אכן עשיר!
והעני? כיצד, אם כן, נגדיר אדם עני על פי תשובת חז"ל לאלכסנדר מוקדון?
נאמר (נדרים מא): "אין עניות אלא מן הדעת". ומסביר רבי נחמן מברסלב ואומר: "נאמר, שאין עניות אלא מן הדעת…ויש זמן שאין לו (לאדם) שכל, והוא נקרא קטנות המוחין, וצריך לחזק את עצמו לבוא לגדלות המוחין, וכשבא לגדלות המוחין, נמתקין כל הדינין, וממשיך עליו חסדים ורחמים". (ליקוטי מוהר"ן ק"ו).
העני הוא לא בהכרח העני שכולנו מכירים – זה שאין לו רכב מפואר, בית עם בריכה פרטית, כסף וכו’. אלא, עני יכול להיות, בעצם, כל אדם העונה להגדרה זו – שדעתו היא זו שעניה מכיון שהוא נמצא במצב של קטנות מוחין, כלומר דעתו קטנה ועניה (כגון בזמן בלבולים וקשיים מסויימים, או כאשר הוא מעדיף להיות ‘ראש קטן’ והעיקר לא להתמודד עם דברים מסויימים) לכן גם "אין לו" – כלומר, הוא סובל ומתייסר. הוא לא שמח בחלקו ולא יכול להיות מאושר (והמדובר פה גם על אדם עשיר בגשמיות שדעתו עניה).
אולם כשאדם זוכה לקנות דעת, דהיינו להגדיל מוחו ולחזק את עצמו לבוא לגדלות המוחין, כדברי רבנו הקדוש, הוא לא מרגיש צער ויסורים כלל, משום שעל ידי הגדלת דעתו (גדלות המוח) נמתקים כל הדינים והוא זוכה להמשיך עליו חסדים ורחמים. ובנוסף לכך, האדם לא מרגיש שחסר לו, הוא לא מרגיש "עני". על כך נאמר: "דעת קנית – מה חסרת?"
ומהם אותם חסדים ורחמים? הם ההבנה והידיעה שהכל לטובה. שכל מה שעובר עלי הכל ברחמיו ובחסדיו של הקב"ה. לדעת לשמוח בחלקי משום שלא חסר לי דבר! וכשאני מרגיש שרע לי – ברגע שאזכה להעשיר את דעתי ואתבונן על העיקר שהיא התכלית שלי – אצליח להבין שאין רע ולכן גם לא אסבול, כפי שמסביר רבי נחמן (ליקו"מ ס"ה): "ובאמת אין שום רע בעולם, רק הוא כולו טוב, אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברין עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין, כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין כנ"ל".
מסופר שפעם הגיע אל המגיד ממזריטש, רבי דב-בער זצ"ל, גביר (אדם עשיר מאוד) וביקש שהמגיד ילמד אותו איך לחיות ולקבל באהבה את הרע שבחיים.
השיב לו המגיד: "יש לי תלמיד שיוכל לעזור לך. שמו רבי זושא והוא גר בעיר אניפולי, לך אליו".
נסע אותו גביר אל רבי זושא. כשהגיע לביתו נדהם לראות בית רעוע שהעניות זעקה מכל קיר ופינה שבו. הגביר הסביר את מטרת ביקורו לרבי זושא ואמר לו שהמגיד הוא זה ששלח אותו אליו.
כששמע את סיבת בואו של הגביר, שאל רבי זושא בפליאה: "אני לא מבין, מדוע שלח אותך המגיד דווקא אלי כדי ללמוד לקבל את הרע כמו את הטוב? צריך ללכת לאדם שסובל יסורים, ואילו אני – לא היה לי יום רע אחד בכל ימי חיי!"
כשהגביר עמד מול ביתו העלוב והדל של רבי זושא מאניפולי ושמע את תשובתו, הוא שאל את עצמו שאלה – ואף אנו נשאל – למה באמת המגיד שלח אותו אליו, הרי הוא טוען שלא היה לא יום אחד רע בכל ימי חייו?! (למרות היותו עני מרוד).
התשובה של רבי זושא קצת תמוהה. יכול להיות שהיא נובעת מהעובדה שהוא לא חי חיים אחרים, כלומר ממוצעים או חיי עשירות, לכן הוא לא יכל להשיב לגביר ‘בהיגיון’?
היינו מצפים, וכך גם הגביר, שהמגיד ממזריטש ידריך אותו בעבודות רוחניות כאלה ואחרות, ועל ידן יזכה לחיות ולקבל באהבה את הרע שבחיים. אולם המפגש עם רבי זושא, לדעת המגיד, הוא הדרך הטובה ביותר לענות לגביר. העובדה שהגביר יראה אדם עני מרוד מולו האומר לו: "לא היה לי יום רע אחד בכל ימי חיי!" – תסביר לו שעשיר יכול להיות עני, כלומר כל עוד הוא עני בדעתו.
למרות עושרו הרב ולמרות חיי הנוחות המפנקים – רע לו, ורע לו עוד יותר מכיון שהוא לא יודע כיצד לחיות ולקבל באהבה את הרע שבחיים, שהם הקשיים והנסיונות בהם הוא נתקל במשך חייו. ואילו העני הזה, רבי זושא זצ"ל, הוא בעצם עשיר! משום שהוא שמח בחלקו, עד כדי כך שהוא לא רואה את הרע, עד כדי כך ש"לא היה לי יום רע אחד בכל ימי חיי!" – טוב לי, אני שמח.
עולם הפוך ראינו. העשיר הוא, בעצם, העני, ואילו העני הוא העשיר!
כשנביט שוב על הפסקאות המגדירות עשיר ועני, נראה שאין ההגדרות האלה נכונות כלל, משום שאף אדם לא יכול להגדיר על פי הקריטריונים החיצוניים את זולתו – כגון האם הוא עשיר או עני – אלא רק פנימיותו של האדם היא זו שמגדירה אותו.
כאן רבים וטובים מאיתנו טועים. לרוב אנו נוטים להגדיר אנשים על פי החיצוניות שלהם. בונים לנו מעין ‘קטלוג אנושי’ – האחד מתאים לקטגוריה X, ואילו השני מתאים לקטגוריה Z. אולם אין זה נכון. גם אם יעמוד מולנו אדם שהחיצוניות שלו זועקת לכך שהוא שייך, על פי ההגדרות שלנו, לקטגוריה X, אם נפתח עימו שיחה ונביט אל תוך הפנימיות שלו, נגלה שהוא בעצם אדם מיוחד שאין לשייכו לשום קטגוריה, פרט ל"קטגוריה" של יהודי – בן של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי אצלו יתברך אין שום קטגוריות משום שכולנו בניו וכולנו אהובים ויקרים לו.
דוגמא נוספת לכך נותן לנו רבי נחמן בסיפרו "סיפורי המעשיות", ב"מעשה מחכם ותם".
בסיפור זה, החכם – הוא אדם משכיל עם שכל חריף מאוד המסוגל ללמוד כל דבר ברבע מהזמן הנצרך לאדם רגיל. הוא בעל מעמד ויוקרה (רכש תארים עד שהפך לדוקטור מפורסם ומוצלח) ויש לו כסף רב. אם כן, החכם עונה לקריטריונים של אדם עשיר.
ואילו התם – הוא אדם שיש לו שכל אך לא חריף במיוחד. הוא עני המתפרנס ממקצוע הסנדלרות וכל מה שהוא מצליח לייצר הן נעליים משולשות. לחם ומים זה המאכל והשתיה היחידים שיש לו. הוא ואשתו שותפים למעיל אחד (וממילא מובן שבזמן הקור היה חייב מי מהם להישאר בבית). שכניו והסובבים אותו צוחקים ממנו תמיד, ולא עוד אלא שנדמה להם למשוגע. אם כן, התם עונה לקריטריונים של אדם עני.
האומנם?
רבי נחמן מספר לנו שהחכם היה נע ונד כל הזמן ממדינה למדינה. הוא היה אדם ממורמר ששום דבר לא סיפק אותו, הוא תמיד שאף ליותר, עד שמרוב חוכמתו ועשירותו העולם נעשה בעיניו כלֹא – כבר לא היה לו עם מי לשוחח, כי אף אחד לא היה במעמדו וברמת חוכמתו. "והחכם היה מלא ביסורים תמיד", כפי שמגדיר רבי נחמן את מצבו בסיפור זה.
אולם על התם אומר רבי נחמן: "ומנהגו היה – שהיה תמיד בשמחה". למרות היותו עני, הוא היה תמיד בשמחה. הוא לא חש בחסרון של שום דבר. כשהיה מבקש לאכול בשר וקטניות ושאר מאכלים מענגים – הוא אכל לחם משום שזה מה שהיה לו, אך הוא חש בכל פעם שהוא אוכל את המאכל שהוא ביקש. כך גם לגבי שתיית יין ושאר משקאות – הוא שתה מים וחש בכל לגימה את טעם המשקה אותו רצה. הוא גם לא הסתכל על מעשיהם של אחרים אלא נהג לומר: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", כאומר – לכל אחד ענייניו ותיקונו בזה העולם.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, כתב את הלקח המופק מסיפור זה, ומדבריו נוכל ללמוד כיצד לשמוח בחלקנו ולהיות עשירים אמיתיים באמת! ובנוסף, מדבריו אנו מגלים שאחת הדרכים להגיע לעושר פנימי היא על ידי, ובעזרת, מידות התמימות והשמחה. וכך הוא אומר:
"צריך להתנהג בתמימות ולהיות שמח בחלקו תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול, ואפילו שהוא מלא חסרונות ומרוויח פחות בהרבה מאחרים – אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה שמח בחלקו תמיד, איך שהוא…
"ומה טוב לזכור הפסוק: "ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" ואזי "חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי". כי ככל שאדם זוכר ומשיב אל ליבו שהכל משמים – כך מתרצה במציאות המצויה עימו, ואז אינו מתעקש על שום דבר יותר מדי. והאדם יזכה לילך בדרכי התם רק כאשר ימקד את ההסתכלות שלו אל הטוב אשר בכל אדם, ובכל דבר, ובכל מה שעובר עליו, ומזה יבוא לשמחה תמיד. (וממילא מובן שרוב חוכמות החכמים הם ההסתכלות היתירה בחסרונות, והוא כמו המחדד עיפרון – שמחדד ומחדד עד שלא נותר לו מה לחדד, כי הגם שצריך להביט בחסרון כדי לתקן, אבל צריך את אמות המידה כשהעיקר גם בזה הוא לתקן ולהשלים)…
"ומאחר שרבנו ז"ל מגלה לנו שאפשר לחיות בשמחה גדולה תמיד, גם מי שעובד כל היום בתיקוני נעליים ומרוויח מעט, ואוכל בדוחק רב לחם ומים בלבד, בלי גבינה ובשר וביצים וירקות ופירות…בלי תה וקפה ומיצים ושאר משקאות שבעולם…והגם שבעבודתו הוא בקושי רב מייצר נעליים ועוד מהסוג הגרוע…על כל אלה מלמד אותנו רבנו ז"ל שהתמימות יש לה כח לשמח איש כזה בשמחה גדולה תמיד…"
האם אתה עשיר או עני? תלוי איך מסתכלים על זה! אם ההסתכלות היא רק על החיצוניות, אז ללא ספק התשובה תהיה על פי הקריטריונים החיצוניים בלבד. אולם אם נחפש את ההגדרה על פי המהות שלנו, על פי הפנימיות שלנו – נגלה חידושים מעניינים ונפלאים בהגדרת שני מושגים אלה.
ב' טבת התשפ"ג
12/26/2022
מקסים