עשרה בטבת

חודש טבת רצוף בזכרונות כואבים לעם ישראל עקב האירועים שהתרחשו בו. שלושה ימים בחודש זה: שמיני, תשיעי ועשירי בטבת הם מהימים הקשים כאשר העשירי הוא הקשה מכולם.

5 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 26.12.21

חודש טבת רצוף בזכרונות כואבים ומצערים לעם ישראל עקב האירועים שהתרחשו בו.
 
שלושה ימים בחודש זה: שמיני, תשיעי ועשירי בטבת הם מהימים הקשים, כאשר יום עשירי בטבת הוא השיא – היום שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושם עליה מצור שהוביל לכיבושה, לחורבן בית המקדש והגליית עם ישראל לבבל.
 
יום עשרה בטבת הוא, בעצם, היום אותו אנו מכירים, והוא מצויין בכל לוח שנה, כיום של תענית, התעוררות וחשבון נפש של כל אחד מעם ישראל עקב אירועי החודש.
 
אולם גם בימים הקודמים ליום העשירי אירעו דברים לא פחות קשים ולא פחות כואבים.
 
ביום שמיני בטבת תורגמה התורה ליוונית על ידי תלמי המלך. סיפור זה מוזכר בגמרא (מגילה): בשמונה בטבת נכתבה התורה (בשפה) יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושת ימים.
 
תלמי היה מלך מצרים, אולם תירגם את התורה לשפה היוונית מכיון שהיתה מובנת לו, עלמנת שיוכל ללמוד אותה ולמצוא בה דברים שבעזרתם יוכל ללעוג ולהקניט את העם היהודי. הוא ידע שהוא לא יוכל לבקש לתרגם את התורה על ידי חכמי ישראל מכיון שהם לא יסכימו, וגם אם יכפה עליהם את הדבר תוך כדי איומים, ואכן כך היה, הם ישנו ויתרגמו את התורה אחרת. לכן, כדי להתגבר על מכשול זה, הוא כינס כ- 70 חכמים גדולים מבלי ליידע אותם לשם מה מטרת התכנסותם, שׂם כל אחד בחדר והכריח אותם (כל אחד בנפרד) לתרגם את התורה. האיוּם, כמובן, לא איחר לבוא – מי שימצא מתרגם עם שינויים – יומת!
 
ההפרדה נועדה כדי לדעת מי מהחכמים ישנה, וכן על מנת להשוות (אם יהיה שוני) על ידי שאר התרגומים. הדבר היה קשה עבור כל אחד מהחכמים שכונסו, וכל אחד מהם היה מוכן למות, ובלבד שלא יהיה הוא זה שבגללו יגרם זלזול בתורה הקדושה ובעם היהודי. נאמר בגמרא שנעשה נס – כל אחד מהחכמים עשה בדיוק את אותם השינויים שעשה חברו. (שינויים שלא יגרמו לזלזול, אולם בעקבות הנס לא התגלה הדבר מכיון שכל התרגומים היו זהים).
 
למרות הנס והשינויים שלא יפגעו בתורה ובעם ישראל, נחשב יום זה כיום קשה ומצער מאוד שגרם לשלושה ימי חושך בעולם. יום קשה לעם ישראל כמו היום שבו נעשה חטא-העגל, וזאת מכיון שתרגום התורה לשפה אחרת מהווה בעיה, כי השפה שבה נכתב ספר התורה היא לשון-הקודש, שפה שלא ניתן לשנותה או לתרגמה בדיוק, בפירוש אליו התכוונה התורה ובמובן של המילה, לשום שפה אחרת, מכיון שלא בכל שפה יש תרגום מדוייק לכל מילה בעברית, וכן לא ניתן להעביר את המסר והמשמעות שיש במילה זו, בשפה העברית, לשפה זרה.
 
דבר נוסף הוא, שפעמים התורה כתבה פסוק בדרך מסויימת ומיוחדת על מנת לאפשר בו פירושים שונים. לכן ישנם פסוקים שנכתבו בצורה כזאת שניתן יהיה להבינם, באותן המילים, אך עם שתי משמעויות. וכאשר מתרגמים אותם לא ניתן ליצור בשפה אחרת את כל המשמעויות שהפסוק מעביר באותן המילים. התרגום יהיה רק לפירוש אחד, ואילו את השאר מאבדים, דבר הגורם לאובדן גדול של הלימוד והמסר אותם רוצה התורה להעביר. לכן קבעו חכמים שביום זה ראוי לצום עקב המאורע הקשה והכואב של תרגום התורה ליוונית, דבר שהוריד על העולם שלושה ימי חשיכה.
 
בנוסף לכך, תרגום התורה ליוונית עזר ליהודים שנטשו את דתם לטובת "הקידמה" כדי לקדם ולזרז את תוכניתם – קירוב התרבות היוונית והכנסתה לחיי היהודים, תוך כדי שילוב אורח חיים זה בחיי היהודים וביהדות בכלל. דבר זה גרם להתבוללות גדולה והתקרבות מזורזת ולהתפשטות התרבות היוונית ואורח חיים יווני על ידי יהודים שנטשו את יהדותם.
 
היום שאחרי – תשיעי בטבת – יום פטירתם של עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, שהעלו את ישראל מבבל לאחר הגלות ופירנסו אותם בכל צורכיהם, ובמותם של שני צדיקים אלה חשכו עיניהם של ישראל שבאותו הדור, ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלה, ולא היתה תמורה לאבידה זו.
 
עזרא הסופר חכם עצום שעליו נאמר: אילולא ניתנה התורה למשה, היתה התורה מועברת לעם ישראל דרך עזרא. עזרא הסופר הנהיג את שיבת-ציון מגלות בבל, הוא זה שחידש את בריתו של משה רבנו ע"ה בין עם ישראל לאלוקיו, והוא זה שפעל רבות וללא הרף למען הפסקת נישואי התערובת בקרב העולים לירושלים והתקרבותם לדתם בחזרה.
 
בספר "תקופת השנה" מאת הרב שמואל שטרן, מובאים בעניין עזרא הסופר הדברים הבאים:
 
בגמרא (מגילה ט:) נאמר: אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יוונית לא התירו אלא בספר תורה – פירוש: כי תורה שבעל פה ניתנה רק לעם ישראל, ושם אין אחיזה לגויים כלל. וכתב הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט): ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו דור משה. אף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, אף הוא ניתן כְּתב ולשון על ידו. וכתב הפייט (בסליחות ליום י' בטבת) – כי עזרא הסופר נפטר ביום ט' בטבת – ומרומז בזה שבמה שהכְּתב והלשון נשתנו בתרגום התורה ליוונית, בבחינת מיתת הכְּתב והלשון, ניטל קיומו של עזרא הסופר שכְּתב ולשון ניתנו על ידו. עכ"ל.
    
על כן נקבע גם ביום זה יום צום, אולם ימי צום אלה – שמיני, תשיעי ועשירי בטבת – אוחדו ליום אחד, ליום העשירי בחודש טבת, היודע כיום צום עשרה בטבת.
 
יום עשרה בטבת, הבא אחרי רצף של אירועים שהחלו מתחילת החודש ואחרי האירועים שקרו בשני הימים הקודמים לו, הוא היום שבו החל המצור על ירושלים על ידי מלך בבל, נבוכדנצר. וכאשר החל המצור על ירושלים הובן לכולם עד לאן דברים יגיעו – חורבן הבית והגליית עם ישראל מאדמתו. יום זה, אם כן, היה היום המכריע להשתלשלות האירועים והחורבן הגדול של עם ישראל. יום זה הוכרז כיום תענית כפי שנצטווה הנביא יחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי בשׁנה התשׁיעית בחדשׁ העשׂירי בעשׂור לחדשׁ לאמר, בן-אדם כתוב-לך את-שׁם היום את-עצם היום הזה סמך מלך-בבל אל-ירושׁלים בעצם היום הזה". (יחזקאל כד).
 
יום צום ותענית ידוע ביהדות כיום שמיועד לחשבון נפש, התעוררות ותיקון העבר, וכמו שמסביר הרמב"ם בהלכות תענית: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם לנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: את עוונם ואת עוון אבותם".
 
כלומר, ימי התענית הם לא רק לזיכרון צרות העבר, אלא הם בעיקר ימי תשובה וחשבון נפש לתקן את מעשי העבר ומעשינו. ולא רק, אלא שגם אם באה צרה חדשה על עם ישראל, ישנה מצווה מהתורה לזעוק ולהתריע על כך. ומדברי סופרים ישנה מצווה להתענות על כל צרה שתבוא עד אשר נזכה לרחמי שמים (כפי שמצאנו במגילת אסתר, שהתענו וצמו שלושה ימים כדי לבטל את גזירת המן הרשע, שרצה להשמיד את עם ישראל). ומבאר הרמב"ם: אלו הן הצרות שעליהן מתענים וזועקים: גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליטול מידם ארץ, או לגזור עליהם גזרה אפילו במצווה קלה – הרי אלו מתענים ומתריעים עד אשר ירחמו מן השמים.
 
יום עשרה בטבת, היום שבו החל המצור על ירושלים שהוביל לחורבן בית המקדש ולגלות בבל, טומן בתוכו מסר חשוב וגדול מאוד שנועד לגרום להתעוררות עם ישראל ולשנות את דרכיו, אולם עם ישראל באותה תקופה לא עמד במשימה זו, דבר שהוביל לחורבן ולגלות. המסר שהועבר לעם ישראל בתקופה ההיא, לפני החורבן, קיים עדיין לנגד עינינו ועלינו לממשו – להתעורר ולעשות חשבון נפש תמיד, ובפרט בימים אלה.
 
יום עשרה בטבת, הוא גם היום בו אומרים קדיש לכל מי שקרוביו נרצחו בשואה ויום מותם אינו ידוע. אמירת קדיש ליהודים, אחינו בית ישראל, שמסרו נפשם באותה תקופה נוראה של ימי השואה הקשה.
 
אולם דבריו המחזקים והמעודדים של הנביא זכריה, ואלו הם: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (יז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לכם לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" –  נוטעים תקווה בלב כל אחד מאיתנו: ב"ה ימי הצום והתענית על הכאב והחורבן יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
 
יום עשרה בטבת – הוא יום פטירתו של רבי נתן מברסלב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, זיע"א.
 
יהי רצון שנזכה לציין ימים אלו בלוח השנה כימים טובים של שמחה וחדוה לכל עם ישראל, במהרה בימינו, אמן.